שבע

הוא היה שם באישון ליל, עם מכתב מחברה,

כשחשבה ששוב היא לבד, בארץ קרה וזרה.

הוא היה שם בשבת ההיא, בא עם חבילה,

להזכיר לה מה זה בית, וחבר, ומשפחה.

״בשבילך אני הולך״ במסע סוף מסלול,

היא חיכתה לו שיחזור, שיסיים את הטיול.

היא לא אחת כזו שאת הטוטאליות שומרת לאירועים,

לא הסתירה אף לרגע שהוא כל האבירים,

והוא חשש, איך היא יודעת? קרו כל כך הרבה דברים…

אבל מן הרגע הראשון שפירפרו הפרפרים היא הרי ידעה

שהשקע בצוואר שלו מתאים בדיוק לכף ידה.

והוא ידע אז בנסיעה על כביש אחד

שלצידו במכונית צריכה להיות אישה אחת בלבד,

זו שהמצח שלה מגיע לשפתיו,

ושבעיניים שלה הוא רואה את ילדיו.

וכשבתום ההפסקה המסך עלה,

רעדו שניהם על הבמה.

לא כי שכחו את המילים והתוים,

אלא כי מישהו למעלה סידר להם מחדש את הכוכבים.

כשעמדו מול המארחת ההיא בבית הקפה

הם ידעו שהסוף סוף-סוף הגיע,

והסוף יהיה יפה.

הוא כמו החול לדמעותיה,

סופג אותן בשקט ובחיבוקו הן מתרחבות.

וכשהחול בוכה היא רק עוטפת

כי גם גלים יודעים לשתוק.

הוא הכותל לפחדים ולשדים, לבהלה.

היא יודעת שהוא פוחד רק מסימני השאלה.

הוא אדם של מחשבות, רציונליסט ואתי,

היא פועלת על רגש ״ושיהיה אסתטי״.

וכשרע להם, ורע, כי ככה זה תמיד,

הם נזכרים ביום ההוא, שהיה כל כך מפחיד.

איך הגיעו מקצה העולם לאותו בניין ישן גדול,

לא הכירו אף אחד בגיל בו זה אומר הכל,

ושם, מתחת לרקיע הכותנה,

התחילה האהבה שלהם לפני כמעט עשרים שנה.

שם מצאו זו את זה ומצאו שוב את הקצב,

של הלב,

של הקול,

של שמחה ועצב.

של נשימות וצירים,

של צחוק ילדים,

של חתונה ביום שרב וטבעת נישואים.

גיבורי תרבות

סבתא שלי, מריאנה גבעול לבית הנשל, נולדה ב1923 בגרמניה למשפחה אמידה מאד. אביה, מוריץ הנשל, היה עורך דין מפורסם בברלין של שנות השלושים, ואמה, הילדגרד, היתה אחות ורוקחת. היתה לה אחות קטנה בשם לילי. זה בערך מה שידעתי על ילדותה של סבתא שלי עד גיל 12.
IMG_6647
זה, ואיזה סיפור על מזוודה.
כשסבתא שלי היתה בת 15 ההורים שלה הבינו שמשהו גדול ורע עומד להתרחש בגרמניה, ושלחו את לילי לאנגליה ואת סבתא שלי לפלשתינה.
תארו לכם איך מתהפכים חייה של ילדה שאתמול עוד אכלה מכלי כסף בבית עם משרתים, ובין לילה היא מגיעה לעין חרוד וישנה בצריף עץ על שק יוטה ריק (לקח זמן עד שסבתא שלי ושאר הנערים והנערות שעלו איתה הבינו שאת השקים צריך למלא בקש ואז השק הופך למזרון).
מוריץ והילדגרד, סבא וסבתא רבא שלי, נשארו בברלין ולשם שלחה סבתא שלי מכתבים ארוכים בגרמנית, וסיפרה להם על ארץ ישראל.
מוריץ היה אז יושב הראש האחרון של הקהילה היהודית בברלין, עד שיום אחד ביוני 1942, הועתקה כתובתם לטרזנשטט.
צהוב

   *

מחנה טרזנשטט היה גטו לראווה בצ׳כיה, בו רוכזו אנשי רוח, אומנים, מוזיקאים ומדענים מרחבי אירופה, אשר קיימו בו, לצורכי תעמולה נאצית, חיי תרבות עשירים. במאי 1945 שוחרר המחנה על ידי הצלב האדום, סבא מוריץ וסבתא הילדגרד עלו על ספינה והגיעו לבת-ים. סבא מוריץ נפטר ב1946, שמונה שנים לפני שנולד נכדו הבכור, אבא שלי, יואל.

סבתא הילדגרד, שהיתה צעירה ממוריץ בעשרים שנים לא כל כך תמימות, העידה במשפט אייכמן וסיפרה על ראשית הגירושים ההמוניים של יהודי גרמניה למחנות ההשמדה במזרח אירופה (דקה 34 ואילך). כשחזרה מהעדות פסקה- לא עוד. אינני מוכנה לדבר יותר.
כשהיא מתה ב1983, חודשים ספורים אחרי שאני נולדתי, סבא שלי, שמואל גבעול, היה זה שהגיע לדירתה, ארז ופינה אותה.

מתחת למיטה שלה הוא מצא מזוודה.

שמואל, כמו ייקה טיפוסי, הביא את המזוודה לסבתא שלי ואמר לה- תפתחי.
מריאנה, כמו ייקית טיפוסית, אמרה לו- לא אפתח.
כך חלפו להן שנים רבות. סבא וסבתא שלי גידלו גינה לתפארת שגבלה בשטחי מקווה ישראל, בישלו ארוחות בוקר מפוארות שצרובות לכולנו היטב בזיכרון, תלו כביסה על החבל, בנו לנכדים שלהם תיאטרון בובות וארגז חול ומילאו את החופשות בחולון בשסק, גלידת וניל עם תרכיז פטל, ומהדורת חדשות בגרמנית.
ובכל פעם שסבא שלי העלה את נושא המזוודה המסתורית, סבתא שלי חזרה ואמרה- זה של אמא שלי ואני לא פותחת.
עד שיום אחד כנראה נמאס לה שסבא שלי יושב לה על הוריד, ואולי גם היא כבר נהייתה סקרנית, והם פתחו את המזוודה.
מלבד מכתבים שהילדה מריאנה כתבה להוריה, הם מצאו שם עשרות מסמכים שסבא מוריץ שמר והביא איתו ארצה: שירים, ציורים, רישומים, תעודות, מחזות, אופרה ומכתבי תודה.
הסתבר שסבא מוריץ חבש שני כובעים בטרזנשטט:
הוא היה מנהל סניף הדואר ולו 30 עובדים, מה שאיפשר לו גישה למכונת כתיבה ובעזרתה ניהל רישום מסודר של כל מי שנכנס למחנה וכל מי שיצא ממנו. בתמונה כאן למטה רואים רשימה של עובדי הדואר, ואלו המחוקים באדום נרצחו.
הדואר
בכובעו השני עמד מוריץ בראש ה״ועדה לשעות הפנאי״, אשר היתה אחראית לחיי התרבות בגטו. אז כבר בן 65, היה מוריץ לזקן השבט במחנה. תוסיפו לזה את הכבוד הרב שרחשו לו אנשי הקהילה היהודית, ואת העובדה שבאומנות כמו באומנות אין דבר כזה לא ליצור גם כשהשמיים נופלים, וקיבלתם  שיטה יהודית מתוחכמת לתיעוד היומיום במחנה: כל תיעוד אמיתי של הזוועות היה מביא להריגתו של המתעד על המקום, ולכן יושבי הגטו היו מקיימים אירועי תרבות ״לכבודו״ של מוריץ (למשל לציון יום הולדתו) ומעניקים לו ציורים, מחזות ומסמכים שונים אשר לא אחת שימשו כמסווה למציאות בגטו. כך למשל, את האופרה Die Fledermaus הפכו לסיפור המחנה והמחסור באוכל, הגיבור הוא הטבח והאשמה היא גניבת אוכל:
ובציור שצייר פיטר קין ב1944, ניתן לראות את סבא מוריץ כמנהל ה"קרקס" המתחולל בטרזין:
סבתא שלי נפטרה כשהייתי בת עשרים. אבא שלי התקשר לוי-פי-אן הצבאי שלי להודיע לי, ובאותו ערב כבר הייתי על הרכבת מבאר שבע לתל-אביב, בזמן שהוא ויותם טסו לארץ להגיע להלוויה.
אני לא זוכרת כמעט שום דבר מההלוויה שלה, לא את סבא שלי ולא את אבא שלי או אחיו ואחותו ולא אף אחד אחר. כשהתחלנו לצעוד לקבר התחלתי לבכות וזה נמשך עד שהגענו הביתה. יותם חיבק אותי כל הזמן שהיינו שם ואני בכיתי מהמפגש הראשוני עם המוות כמו שלא בכיתי בחיי קודם לכן.
סבא שלי הוסיף לתחזק את אוסף המסמכים שבמזוודה במשך שני עשורים, דאג להביא את הטקסטים לתרגום ולשפוך אור על חייהם של חמו וחמותו בשנים ההן בגרמניה. בשנת 2003, מעט אחרי מותה של סבתא שלי, הוא טס עם עותקים שהכין וביחד עם הוריי, יואל ושרונה, הגיע למוזיאון לחקר השואה בוושינגטון די.סי להציג להם את הסיפור. הוריי מספרים שאוצרי המוזיאון נדהמו ממה שראו לנגד עיניהם, וביקשו מסבא שלי את העותקים המקוריים למשמורת, שם הם נמצאים עד היום.
סבא שמואל נפטר בשיבה טובה בשנת 2009, שלושה ימים בלבד לאחר שנולד מיכאל, הנין הראשון שלו. לפני שנפטר הוא השאיר לנו צוואה מצולמת בה ביקש מאיתנו לא להיות עצובים על לכתו אלא לחגוג את החיים שחי.
אני חושבת לא מעט מה גרם למוריץ לשמור את מה ששמר, שבטח היה רק חלק קטן ממה שנוצר שם ב״כפר האומנים״ הכי מחליא שיצר האדם. אולי חיי התרבות שנכפו עליו, המוזיקה שעוד התנגנה באוזניו והצבעים שנשקפו אליו מדפים צהבהבים בזמן שהעולם שבחוץ היה שחור משחור, אולי הם הפיחו בו תקווה שההצגה חייבת להימשך. אולי המשפטן שבו הבין שיהיה משפט ויצטרכו עדויות. אולי הוא פשוט היה גרמני אסלי שאהב שהכל מסודר. ואולי זו המחשבה הקטנה שהעז לחשוב, שבעוד 75 שנים, אי שם בעולם החופשי תשב הנינה שלו עם תינוק ישן בזרועותיה (שאגב, נולד בתאריך הלידה שלו, בהפרש של 138 שנים) ותעביר הלאה את הסיפור הזה, ותראה לכל מי שרק ירצה שב1944, בטרזנשטט, אנשים חלמו על ירושלים.

רק היי לי לנשימה

אף אחד לא מכין אותך לכמה זה יכאב, הפרידה.
את גדלה לאט מילדה עם מבט בוטח בעולם בטוח לנערה די כעורה בעולם של אינטריגות ומשחקי שליטה, ויש לך מזל כי יש לך חברה אחת, אולי אפילו כמה, שגם להן די קשה לגדול וביחד איכשהוא זה קל יותר.
את הולכת לצבא והחברות שלך צמודות אליך 24/7 בשיעורי הקלדה ושמירות, אתן כותבות מכתבים ארוכים ופוקחי עיניים, הן רואות דברים שאת לא על העתיד שלך, ועל העתיד *שלך* לא אכפת להן להתאבד. הן שם כדי להגיד לך- הוא האחד. או שאת רואה אותן פעם ב28 ימים אבל הן שם כשאת צריכה להבין באיזה יום של המחזור צריך להתחיל לקחת גלולות והן שם כשמטיסים אותך ספיישל להתאשפז באיכילוב והן שם לחבק בלי מילים אחרי הפרידה הנוראית ההיא.
את עוד לא יודעת את זה אבל את בשיא שלך, את בת 24 והחיים שלך כל כך יפים ופשוטים ונטולי מטען, את חופשיה. והן שם, פתאום, באמצע הרחוב, והן כבר לא עם חולצה גזורה ומרטינס אדומות, הן פתאום גם חופשיות כאלה, כמוך. אבל המרחק הוא כלום כשמדובר בחברות מגיל אפס, ועשר שנים של נתק בקשר נזרקות תוך שניות לפחי ההיסטוריה ושוב אתן ביחד, עם הזכרונות מטיולי המשפחות ושיעורי השחייה בגן, וגם הן שם להעביר דירות, להעביר האנגאובר, להעביר את הלב השבור שלך מהספה בסלון למיטה, לכסות אותך ולהגיד שככה זה באהבה.
ויום אחד את עוזבת.
והן שם.
ואת פה.
וזה אחר.
ואת מתחילה חיים חדשים ואין לך אותן יותר בחיוג מקוצר כי כשאת ערה הן כבר ישנות. אבל הן שם במחשבות. וגם את?
והחיים החדשים האלה, את כבר בת שלושים, אין לך כוח יותר למצוא חברות חדשות. את רוצה את החברות שלך, שכבר יודעות איפה כל הכפתורים שלך. אבל הנה הן, עוד כמוך. גם הן נפרדו משלהן. הבדידות הזו בכל פעם מחדש מצמיחה עוד חברה. ואז גם היא עוזבת. ושוב את מול העולם, חשופה. את יודעת שהחברות הזו תחזיק, בדיוק כמו הקודמות, כי כבר נשזרתן זו בחיי זו. אבל את גם יודעת כמה המרחק יכאב, שוב.

…ואת אינך

הזמן רופא נאמן, היית אומרת.
כמו רופא מיומן, הוא רואה כמה צעדים קדימה, יודע את הדרך ותופר את הפצע בתפרים שנמסים בעצמם.
ביום שנפרדתי ממך בבית החולים כבר לא היית דומה לעצמך בכלל. ידעתי שאת שם אבל הגוף היה אחר לגמרי. שכבת מכוסה ומחוברת לכל מיני צינורות, ואני מעולם לא הרגשתי ערומה ומנותקת יותר. ככל שהכאב העצום בו נלחמת הלך ושכך, הרגשתי איך הלב שלי נקרע מבעד לגוף, איך כל העצבים שלי חשופים, חשתי את הדופק פועם בארבע גפיים והבנתי שככה מרגישה נפש מפורקת.
תקופת ההחלמה נדמה שארכה נצח. הכל כאב בהתחלה, הדמעות היו כתמיסת מלח על כוויה טריה והמחשבות כסכין מנתחים על העור, ללא הרדמה. למה זה קרה. זה לא פייר. איפה את?
הזמן רופא נאמן.
חזרנו לנשום, הפצעים השטחיים החלימו, טווח התנועה גדל. אני כבר יודעת מתי להצטייד בפלסטר גדול במיוחד, לא מעיזה לאפות לחמניות בלי קופסת טישו לידי ולא שומעת שלמה ארצי.
אבל יש גם את הרגעים הלא צפויים, בהם נפתחים התפרים והלב שוב עומד חשוף ולא מאמין שאת לא פה.
הרגע הזה שאוריה מקשקש לעצמו בחדר ופתאום יש שקט ארוך, וכשאני מציצה עליו אני רואה שהוא מתבונן בתמונה שלנו יחד, ויודע להגיד שזו סבתא, ואמא, בים בהוואי. וזה יה-יה בבטן של אמא, רק ערב קודם לפני שצילמנו את התמונה הזו גילינו שהוא בדרך אלינו, וזו התמונה היחידה שיש לי עם שניכם.
הרגע הזה שהמשימה החודשית בגן של איתמר היא להביא תמונה מהבית, ומבין אלפי התמונות שיש לו הוא בוחר את התמונה שלו אתכם בגן השעשועים בשכונה, כמה ימים אחרי שהגעתם לסיאטל. הרגע ההוא שהגננת מספרת שהוא סיפר לכולם שאלו סבא וסבתא שלו מישראל, ואחרי שאני שואלת אותו על זה הוא עונה- לא ידעתי איפה סבתא אורנה גרה.
הרגע הזה שהבן שלך, המתנה, מגיע להישגים בעבודה, והגאווה שלך כל כך חסרה.
הרגע הזה שאנחנו מנתקים את הטלפון מהסוכנת שמבשרת שקיבלנו את הבית, ואנחנו שמחים ומתרגשים וגם חוששים כי אף פעם לא קנינו בית, זה משהו של גדולים. והחשש הופך לעצב כשאנחנו קולטים שתיכף נעזוב את הדירה שלנו, שבין כתליה רקמת לנו זכרונות, חיבקת בה את הילדים שלנו, שמענו את קולך, ונעבור לבית חדש, שלעולם לא תבקרי בו. אוף, הנדנדה במרפסת היא בשבילך. איפה את?
תמונה

ארוחת בוקר ישראלית בגולה

בכלל לא תכננתי להכין פשטידה. רק חיפשתי תירוץ להשתמש בקעריות החדשות הפסטליות המהממות שהתעקשו לבוא איתי הביתה מקוסטקו. ארוחת בוקר קטנה עם כמה סלטים וזהו!
אז זהו. שלא.

ארוחת בוקר ישראלית זה משהו שאין לו אח ורע בעולם. בשנתיים שהיינו בHBS אני חושבת שהכנתי ארוחת בוקר מסורתית בערך פעם בחודש, בכל פעם בהזדמנות אחרת לאנשים אחרים, אבל כמעט תמיד זה כלל שקשוקה (להיט אצל אמריקאים!), סביח, לחמניות טריות, סלט ירקות קצוץ דק, טחינה, בורקסים ופעם אפילו הגדלנו לעשות והגשנו כוסות שוט עם חלב וכריות (היש דגני בוקר טעימים מכריות? אין). ואז נגמרו הלימודים והתחילו החיים, והפתעה! גם עכשיו לפחות פעם בחודש מזמינים או מוזמנים לארוחת בוקר, תמיד עם ישראלים ותמיד עם אוכל ישראלי ותמיד זה טעים ותמיד זה מרגיש בבית למרות שבואו נודה, אנחנו הכי רחוקים גאוגרפית מכנען.

אז הצחקתי אותי, כמה סלטים וזהו! פחחחח

הנה כמה רעיונות לאלו שמחפשים קצת גיוון בארוחת הבוקר הבאה שהם מארחים או מוזמנים אליה:

פשטירושם – הפשטידה שזמן ההכנה שלה כפול מזמן האכילה שלה
(אבל הו, היא שווה את זה, היא כל כך שווה את זה!)

הרעיון פשוט- במקום בצק מרפדים את תחתית התבנית ואת הדפנות בפרוסות תפוחי אדמה מטוגנות. מוסיפים בלילה של פשטידה שאוהבים ואופים! התפוחי אדמה נשארים רכים בזכות הנוזלים שבבלילה, יוצאת פשטידה מרשימה ומקורית שהיא ארוחה שלמה.

הנה המתכון שלי:
4 תפוחי אדמה מסוג russet (הארוכים) – קלופים וחתוכים. 2 לאורך, כך שירפדו את דפנות התבנית, ושניים לרוחב (פרוסות עגולות) לריפוד התחתית.
אפשר לטגן קלות במחבת עם שמן, אבל זכרו להוציא אותם לפני שהם קריספיים כי הם גם עוברים אפייה. לא ניסיתי אבל אני די בטוחה שאפשר גם לעשות את זה בתנור עם הרבה פחות שמן.
אחרי שמוציאים מהמחבת תנו להם טיפה לנוח, ככה הם הופכים ליותר נוחים ל"קיפול" ואפשר לסדר אותם בנוחות בתבנית קפיצית. הקפידו לסדר אותם כך שתהיה חפיפה של הפרוסות זו על זו, כדי למנוע דליפה של הבלילה (אחרת זה נדבק ואיזה באסה).
לבלילה:
3 ביצים
1.5 כוסות חלב/שמנת מתוקה (נחשו מה יותר טעים!)
4 כפות קמח מלא
2-3 כפות שמן
3 כפות קוטג' (ואם אתם בקטע של שחיתות, החליפו בריקוטה. יאמי!)
2 שקיות עלי תרד קצוצים
חצי כוס גבינת מוצרלה (לא חובה, זה בעיקר בשביל אפקט השיזוף של הפשטידה)
1 קישוא מגורר
מלח ופלפל שחור

מערבבים הכל בקערה ושופכים לתבנית תפוחי האדמה.

 

אופים 50 דקות בערך, עד שהפשטידה מתייצבת.
(אני ממליצה לשים את התבנית הקפיצית על מגש אפייה מרופד בנייר אפייה, למקרה שהתבנית הקפיצית שלכם לא ננעלת בצורה מושלמת)

חלה עם ריבת תאנים וגבינת ברי בתנור

סלט עגבניות, צנוניות, זיתים ומוצרלה
לא בכל יום תראו אותי משלבת ורוד ואדום ועוד גאה בזה, אבל בחייאת, זה פשוט כה יפה יחד! כל מה שצריך זה עגבניות בכל מיני צבעים, צנוניות, זיתים סגולים וגבינת מוצרלה. מעט מלח, בלסמי מצומצם מעל וכמה עלי בזיליקום והיידה.

 

 

עלי גפן משודרגים
אני די משוכנעת שאין לי מספיק סבלנות להכין עלי גפן לבד בבית. איזה מזל שמוכרים אותם מוכנים. בכלל, זו מנה שאני מרכיבה לגמרי בכוחות עצמי משלוש קופסאות שונות שאני קונה בטריידר ג'ו – שימורי עלי גפן, דיפ של כוסברה ועירית, וסוג של סלסת עגבניות (הם קוראים לזה bruschetta)

סביח מפואר
את הגרסה האליטיסטית הזו ראיתי באינסטגרם של עדי, שראתה את זה אצל מירית, שנשואה לבעז שהוא למעשה אחראי על הצילחות. אז תודה לכם :)

אז נכון שהקעריות מהממות?!

יום חופש

בשמונה וחצי שמעתי את איתמר לוחש לאוריה ששכב לצידי בשקט: ״אמא ישנה, רוצה לבוא לשחק איתי?"

בתשע וחצי איתמר נכנס שוב לחדר והודיע שהוא ואוריה כבר החליטו שהיום הם אוכלים יוגורט עם תמר, פטל, צימוקים ובננה, אבל הוא לא מצליח לפתוח את הניילון שיש בין היוגורט והמכסה.

מצאתי במטבח את אוריה על כיסא ואת איתמר מגלען תמרים בשבילו, וידעתי שהיום הולך להיות לנו יום נהדר.

אמא, למה אין גן היום?

כי יש חג.

איזה חג?

ע״ש מרטין לות׳ר קינג ג׳וניור.

מה זה?

איש מאד חשוב שהיתה לו עבודה מאד מאד מאד חשובה.

הוא גם עבד באמזון כמו אבא?!?!

לא ממש. בגלל האיש הזה שידע מתי לדבר ומתי ללכת, עכשיו לכל הילדים באמריקה מותר ללכת לגן, ולבית ספר, וללמוד לקרוא, וללמוד לנהוג ולהגיד מה הם חושבים. פעם זה לא היה ככה בכלל. פעם היו אנשים שהיו יכולים לעשות את הדברים האלה והיו אנשים שלא הסכימו להם.

"אבל אמא, הסכימו להם לנהוג במשאית זבל או במטוס?"

איבדתי אותו. לא נורא. עדיין הולך להיות לנו יום נהדר.

מה אתם רוצים לעשות היום?

להישאר בבית!

מה פתאום! יש מזג אויר יפה, אין גשם, היום עושים כיף! היום הולכים לסיאטל סנטר

אחרי שמצאנו חניה ניגשים לשלם. רק אז אני נזכרת שהיום החניה בחינם. היום יהיה יום נהדר. היום זה מרטין לות׳ר קינג דיי.

אמא למה לא שילמת?

כי היום זה חג. בחג לא משלמים על החניה.

האיש שהסכים לכולם ללכת לגן הסכים שלא נשלם על החניה?

לא ממש. פשוט האיש הזה היה כל כך חשוב ושינה כל כך הרבה דברים באמריקה שכולם החליטו שיש יום אחד בשנה שבו חושבים עליו, ועושים דברים שמשמחים אותנו ושמזכירים לנו כמה חשוב לא לוותר כשצודקים. ובגלל שרוצים שנהנה מאד מהיום שלנו ביחד אז אנחנו לא צריכים לשלם על החניה.

"טוב אז בואי נלך למזרקה לראות את המים."

מים גדולים, שמש מסנוורת, ילדים עטופים במעיל ואמא אחת שחושבת היום יותר מתמיד על החופש הזה, שהילדים שלי נולדו לתוכו, זה שלא מאפשר להם להעלות על דעתם שיש איזה הבדל בינם לבין הילדים השחורים בגן שלהם. החופש הזה הוא המתנה האמיתית שנתן לנו ד״ר קינג ג׳וניור. בגלל החופש הזה יש לנו יום נהדר.

IMG_7387

"אמא, בואו נלך קודם למוזיאון הילדים שגם אוריה יהנה. אחרי שהוא ירדם נלך למוזיאון של הגדולים, זה רעיון טוב?"

זה רעיון נהדר ילד. בטח נהייה שם רק עם עוד 400 ילדים. (זה לא נכון, היינו שם רק עם עוד 500).

אמא, מטוס! שמיים!

נכון אוריה! המטוס טס ועכשיו הוא נעלם מאחוריי הספייס נידל.

מפה לשם כרטיס פריים והנה אנחנו במעלית בדרך לפסגת הספייס נידל, 41 שניות ואנחנו רואים את כל העיר מתחתינו.

איתמר מבקש להבין איפה העליה הגדולה שמובילה לבית שלנו. אוריה מתלהב כשאני מראה לו את גן השעשועים שהוא הולך אליו כל יום חמישי כחלק מהטיול השבועי בגן. אחרי שלוש דקות שניהם קופאים מקור ומבקשים לחזור למטה. לי לא אכפת. יש חופש באויר גם כשהוא קר. והיום יהיה יום נהדר.

כשאנחנו מחכים למעלית שתיקח אותנו למטה איתמר שואל אותי:

אז איך קוראים לאיש החשוב?

קוראים לו ד״ר מרטין לות׳ר קינג ג׳וניור

הוא רופא כמו ד״ר הת׳אוויי! חה חה!

לא ממש. למרות שריפא הרבה נפשות חולות והרבה עיוותים מחליאים, ולמרות שניתח הרבה מצבים בעדינות שיש רק למנתחים אמיתיים, הוא היה פשוט איש חכם מאד, שמזמן מזמן, כשקיבל את פרס נובל, אמר:

Sooner or later, all the people of the world will have to discover a way to live together in peace.

בימים קשים אני הולכת לשנות את זה ל:

Sooner or later, all the toddlers of the world will have to discover a way to live together in peace. 

אבל היום זה לא יום כזה. היום יהיה יום נהדר.

בחזרה ברחבה שמתחת לספייס נידל אנחנו מוצאים את העגלה שלנו ושני נגני רחוב שעושים לילדים שלי לרקוד. ושוב תחושת החופש הזו ושוב ההבנה שהחיים היו כל כך קשים פעם והיום הם רק מורכבים, וזה הבדל עצום. אוריה לא עוזב אותם דקות ארוכות, הם מסתכלים עליו בחיוך והוא מחזיר להם כפיים ואני חושבת לעצמי כמה פשטות וכמה צדק ד״ר קינג כשאמר שהשאלה הבוערת התמידית בחיים היא מה אתה עושה בשביל אחרים.אנחנו מסיימים את הביקור בגן השעשועים הענק החדש שבמתחם וחוזרים לשכונה שלנו לאכול גלידה, ושם, בחנות הקטנה הפינתית, בזמן שאני משלמת אני שומעת בום קטן על הרצפה והאישה שלידי, המוכרת בחנות היצירה מעבר לכביש שמכירה אותנו היטב אומרת ״הו לא!״ אמריקאי מלוטש, ואני מסתובבת בחשש לראות קיר זכוכית מנופץ אבל רואה קופסת גירים שנשפכה על הרצפה ושומעת את איתמר אומר ״לא קרה כלום יושי, בוא נאסוף ונחזיר למקום, הכל בסדר״ והם כפופים ועובדים יחד להחזיר את הגירים למקומם, מתיישבים וממשיכים לצייר, ואני גאה בהם על התגובה הקטנה והעניינית ועל התמיכה ועל האחריות ועל הביטחון וחושבת לעצמי אם להזמין למוכרת מחנות היצירה איזה כובע ענק שיהיה לה מה לאכול עם האספרסו המדוייק שלה, ואז אני נזכרת בציטוט שאני הכי אוהבת של הדוקטור:

I have decided to stick with love. Hate is too great a burden to bear.

אני מחייכת אליה חיוך ענק ומובך ומשאירה טיפ של 20% בפאקינג גלידריה וחוזרת לאוריה ואיתמר. וליום שלנו, הנהדר.

בדרך הביתה איתמר שואל אותי:

איפה האיש הזה, של החג?

הוא…הוא…כל זה קרה כל כך מזמן…הוא כבר היה מאד זקן ומת

לא ממש. הוא היה רק בן 38 ובמותו ציווה לנו חופש, שיוויון זכויות, לחצות גשרים ולחלום חלומות.

אתה לי דרך

כמצופה מילד שני נכנסת לחיינו בסערה. נולדת בלידה מהירה וכבר בשעה השלישית לחייך נאלצנו להתמודד עם המציאות של הורים לשניים כשאבא נשק לך ונפרד מאיתנו וחזר הביתה לשמור על איתמר. נשארנו אתה ואני בבית החולים ואני הרגשתי מינימום סופראמא. יש לי שני בנים.

מה ידעתי אז כשהיית עטוף בזרועותיי? אודה שבעיקר לא האמנתי שהצלחת להיוולד עם כל כך הרבה שיער על הראש, כשחשבתי שאיתמר היה השיא. ליטל דיד איי קנו. ידעתי גם שהדרך תהיה ארוכה אבל היי, בקטנה, הרי עשיתי את זה כבר לפני שנתיים…כמה קשה זה כבר יכול להיות?

 

ואז החיים קרו. ואז המוות. תחילת חייך נשזרה בסוף חייה של סבתא אורנה, אישה שאתה מכיר רק מסיפורים ותמונות, שלעולם לא יספיקו. וכאורה המסנוור, פי כמה העלטה עם לכתה מאיתנו. ימים טרופים, לילות ללא סוף, אמא שלך הלכה ונמוגה אל תוך מעגל קטן מאד של לחיות כדי לתפקד. הייתי על אוטומט, עטפתי אותך בשמיכות וחיבוקים אך את שאר העולם השלכתי. איך אפשר בכלל להכיל חוסר צדק כזה…ריחמתי על אבא, ריחמתי על עצמי, ריחמתי עליכם שדמות כל כך משמעותית כבר לא תהיה בחייכם יותר. בשבעה שלה עוד שכבת בעגלה, שקט ונוח, חייכת לכל מי שבא להציץ עליך. אנשים ניגשו אלי לפני שיצאו מהדלת, ״הילד הזה…יש בו משהו…הוא נותן לי כוח״.

 

היום אני יודעת שהקשר שלנו היה אז הפוך. אתה גידלת אותי.

מיום ליום, מחיוך לחיוך, הצלחת למשוך אותי למעלה. השגרה האוטומטית התרככה, הפינות התעגלו, הייתי מביטה בך ובוכה גם דמעות של הכרת תודה. היית מביט בי ומחייך, ואני האמנתי. האמנתי בכוונה שלך, נאחזתי באור שלך ונשמתי אותך עד שעליתי לפני המים.

 

וגם אז, לא עזבת אותי. המשכת להעניק לי נקודות אור זוהרות עד שלמדתי לשחות שוב במים הסוערים של החיים, עוד ועוד עד שהגעתי לחוף מבטחים, עד שחזרתי הביתה.

 

להיות אמא שלך זו המתנה הכי גדולה שקיבלתי בחיים, אין מישהו בעולם שמסב לי אושר גדול יותר ממך. אתה מצליח לחדור לנשמתי פעם אחר פעם ולרכך כל קושי בחיוך כובש. לימדת אותי שאתה אחר מכל מה שהכרתי, ושאני אמא אחרת מכל מה שדמיינתי. הובלת אותי בלי פחד ואני סמכתי עליך, כמו ידעתי שאתה הדרך.

 

לימדת אותי לבקש עזרה, לימדת אותי שלכל ילד קצב משלו, דרך משלו, חדר משלו בלב של אמא.

יום הולדת שמח תלתלים רכים שלי, אוריה. ילד לב הזהב, אמא כל כך אוהבת אותך.

על הניסים ועל הנפלאות

אם הייתי צריכה לנחש מה הדבר הכי חזק שתביא לחיי, כנראה שלא הייתי חושבת על עצמי. במיוחד בגלל שאתה דומה לי כל כך מכל כיוון, להיות אמא שלך זה לקבל הצצה די מטורפת אל החיים שלי.

גם אני בתור ילדה תמיד חשבתי בצמדים. א-סימטריה היתה מוציאה אותי מדעתי, והיה לי בראש סדר מיוחד לדברים. אתה, לפני גיל שנה, היית מסדר את הספרים על המדף כך שהכריכה תפנה החוצה, ועוד לפני שלמדת ממש לדבר היית קורא למטאטא ומגב ״טי״, ו״טה״, כאילו ידעת שהם זוג.  

בגן הייתי האחרונה תמיד לצאת לשחק בחול, וזה לא בגלל ששנאתי להיות בחוץ אלא בגלל שאהבתי להקשיב לריכולים של הגננות. עד היום אני לא חזקה במתמטיקה (אמן קח את היכולות האלה מאבא!!) אבל אני די בטוחה שהיכולת שלי לעשות 1+1 התבססה בארוחות הבוקר הארוכות שהייתי עושה לעצמי בגן אלון, שומעת איך ניצה ושושי מנהלות את העולם. אתה, בגיל שנה וחצי החלטת לקרוא לבובת הכלבה שאתה ישן איתה ליזי, על שם הכלבה של ג׳יימי וחגי שהיתה הכלבה היחידה בחבורה שלנו. לפני מספר שבועות כשסיפרנו לך שליזי כבר היתה זקנה מאד מאד מאד ומתה, חשבת קצת ואז אמרת: ״אבל אולי אני אתן לג׳יימי את ליזי שלי?״

כשהייתי בת שנה ועשרה חודשים סבא וסבתא הביאו לי מבית החולים אח קטן שאהבתי ממבט ראשון. עד גיל מאוחר חלקנו חדר מרצון, ואחר כך גם חברים, סודות ודירות. לפעמים אנחנו לא מדברים שבועות אבל יש בינינו מילים גם ככה. בגיל שנתיים ושמונה ימים אמא ואבא הביאו לך מבית החולים אח קטן שאהבת ממבט ראשון. עד גיל מאוחר תחלקו חדר (עד כאן אני יודעת), ואחר כך גם חברים, סודות ודירות (עד כאן אני מקווה). אני רואה איך השפה שלך ושל אוריה נבנית מיום ליום, איך הוא מעריץ אותך ואיך אתה שהוא אח שלך ויש בזה אחריות גדולה וכבוד והרבה מאד אהבה.  

ובין קווי הדימיון הרבים יש גם שוני בינינו. (מי יודע, אולי בכל זאת אבא הצליח להשחיל כמה מולקולות של DNA). עד גיל מאד מאוחר לא חשבתי שאני טובה בשום דבר באופן מיוחד. אתה כן. אתה טוב בכל דבר שאתה עושה, כי אתה באמת מנסה להשתפר כל הזמן. אנחנו רואים את זה, אנחנו מרגישים את המאמץ שלך ושומעים את ה״עוד פעם!״. זה כל מה שצריך כדי להיות באמת טוב במשהו- לנסות. לנסות עוד פעם. לא לוותר. לא להפסיק לרצות להשתפר.

אתה הרבה יותר סקרן ממני ואני חוששת שבקרוב אצטרך להפנות אותך לוויקיפדיה יותר מפעם ביום. באמת איתוש, אני לא יודעת בשלוף איך מטוסים לא נופלים מהאוויר…ובטח לא יודעת להמציא הסבר שיניח את דעתך ולא יגרור עוד שאלות לשאלה כמו ״למה כשעולים בעליה האוטו עושה שני רעשים שונים, אחד וון וון ואחד וווווווון?״ אל תשכח בבקשה שלאמא יש רישיון רק על רכב אוטומטי!

אני לא זוכרת כלום מגיל ארבע, אבל גם הזיכרון שלך הרבה יותר מפותח משלי. אני מקווה שביום שתהיה גדול מספיק לקרוא את זה תזכור שהיית ילד בן 4 מופלא עם מבט חכם ולב שמח, שהתרגשת מהעולם וריגשת אותנו בכל יום. תזכור שהתפקיד שהענקת לנו בנר שלישי של חנוכה, היום בו ״על הניסים ועל הנפלאות״ קיבל אצלנו פרשנות מציאותית, הוא תפקיד חיינו ואנחנו לעולם לא נפסיק להשתפר בו, למענך. ותזכור גם שעל אף הדמיון בינינו, ולמרות שאתה  אנחנו, אתה – אתה.

מכאן את נראית כמו ארץ נהדרת

בעוד שלושה שבועות נבוא לביקור בישראל, וזו הפעם הראשונה שלצד ההתרגשות יש גם חששות. ולא, זה לא בגלל המצב. המצב תמיד היה שם ותמיד יהיה שם, מאז שאני זוכרת את עצמי יש איזה שהוא מצב. או שזה סקאדים, או שזה קטיושות, או שזה אוטובוסים מתפוצצים, או שזה גראדים או שסתם יש בחירות.

הפעם זה בגלל שהילדים שלי כבר מספיק גדולים כדי להבין מה הם מפספסים.

ככל שהם גדלים השכבה הזו שאני רוקמת על עצמי כדי להגן עליהם בבועה הזו שאנחנו חיים בה הולכת ונפרמת. זו תופעה שאין לה הסבר, אבל שני דברים קורים לילדים קטנים שבאים לבקר בישראל: הראשון, הם מפתחים ביטחון ופורצים כל מחסום ביישנות קיים. הם מבינים בלי שנסביר להם מה זו משפחה, ומתמסרים לסבא, סבתא, דודים ובעיקר בני דודים בקלות מדהימה. בביקור האחרון שלנו בארץ היו לאיתמר את כל הנסיבות המקלות לא לזוז מאיתנו מטר. האמת היא שגם לא רצינו שיזוז מאיתנו. עם אוריה זה היה פשוט, הוא היה תינוק רך שהלך עם אמא שלו לכל מקום, ולא באמת הבין למה היא בוכה כל הזמן אבל זה לא מנע ממנו להפסיק לחייך. עם איתמר זה היה צריך להיות אחרת. הוא כבר היה גדול מספיק לשים לב שיום אחד סבתא נמצאת ויום אחד היא איננה ולא נראה אותה יותר, רק בתמונות. ופתאום בבית אחד נמצאים סבא דודי וסבתא שרונה, אבל הם לא מאותו סט, מה קורה פה? ולמה כל הזמן באים אנשים לבית ומחבקים את אבא ולמה רועי ויעלי לא הולכים לעבודה? לא ידענו להסביר כלום מזה, רק ידענו שהוא מבין הרבה יותר ממה שנדמה לנו. וידענו שילד בן שנתיים וקצת לא צריך להיות מוקף בשכול ואבל, אז סבתא שרונה סידרה תורנות בין כל החברות שלה וכל יום היא ואיתוש פגשו חברה אחרת ונסעו למקום חדש. פעם עם יעל לים, פעם עם נועה לסופר…זה הדהים אותנו. איך הוא ידע שאפשר לסמוך על האנשים האלה? הרי הוא לא מכיר אותם. הם אמנם חברים שלנו אבל הוא לא פגש אותם מעולם. ועדיין, הוא קלט מאיתנו שזה בסדר. ואז זה הכה בי, שדבר כזה יכול לקרות לנו רק בישראל, כי רק שם יש לנו מעגלים כאלה  שמקיפים אותנו ורק שם מכירים את הילדים שלנו גם בלי להכיר אותם, ואוהבים אותם רק כי הם שלנו.

הדבר השני שמאפיין ביקורים בישראל הוא קפיצה משמעותית בשפה. למרות שאנחנו מדברים רק עברית בבית ולמרות שכל החברים שלנו ישראליים, ביקור אחד בישראל הקפיץ את היכולות הוורבליות של איתמר לגבהים חדשים. לא יודעת להסביר את זה, אבל היום הילד שלי אמר לי שמשהו כואב לו בפילינגז, אז מבחינתי גם לא צריך הסבר, העיקר שהעברית תנטע שורשים איתנים.

מפחיד אותי שהם יגלו שבדצמבר יש שמש, שלירקות יש טעם, ואת המילקי. מפחיד אותי שהם יבינו שהחברים האלה הם בני הדודים שלהם, שהם חולקים איתם מורשת וגנים ושהצחוקים שהם יעשו איתם זה משהו שהם יזכרו לכל החיים. עובדה שאני זוכרת את הזמן שביליתי עם בני הדודים שלי כרגעים הכי טובים של הילדות שלי. ויותר מהכל, מפחידה אותי העובדה שבסוף הביקור נארוז מזוודות, נעלה על המטוס ושוב נהיה לבד, רק שהפעם יהיו שם גם רגשות אשמה ועיניים דומעות שישאלו למה אנחנו לא יכולים להישאר בישראל, עם כולם.

וידאו

שישים וקצת

כשהייתי בכיתה ב' אני ועוד ילדה מהכיתה החלטנו שהיא תבוא אלי אחרי הלימודים. לא חשבנו להודיע לאף אחד, פשוט בתמימות של ילדות בנות 7 רצינו לשחק ביחד. בדיעבד הסתבר שאף אחד לא ידע איפה היא וחצי מהרמה כבר היתה בכוננות. בערב אבא שלה הגיע לאסוף אותה ואנחנו נפרדנו בלי הרבה מושג מה התחולל מאחוריי הקלעים כששיחקנו בברביות. למחרת, יונה המורה זימנה את שתינו לשיחה ונזפה בנו. היום אני יודעת שהיא בטח קיבלה על הראש בתור המחנכת שלנו שלא שמה לב שבהסעה שלה יש ילדה אקסטרה, אבל אז בעיקר נבהלתי. אף פעם לא נזפו בי. לא בבית, ובטח לא בבית ספר. אני לא זוכרת שסיפרתי לך את זה, אולי כן, אבל בלילה שמעתי אותך מדברת איתה בטלפון ומעמידה אותה על מקומה. באותו רגע למדתי שגם מבוגרים טועים, ושלא תתני לאף אחד לרמוס אותי למרות שאני רק ילדה.
בשלהי החופש הגדול של כיתה ד' עמלתי במשך יום שלם על עיתון השכונה, עלון שהמצאתי במטרה לחלק אותו לילדים בשכונה שלנו (שלוש משפחות, מתוכן אחת זה אנחנו. פתאט). אני לא זוכרת מה אמרת כשחזרת מהעבודה והראיתי לך אותו, אבל למחרת אחרי הצהריים כשחזרתי הביתה מצאתי ארבעה עותקים מצולמים ומודפסים, כרוכים ומוכנים לחלוקה. הייתי אז בת 9 אולי, וכבר אז מיציתי דברים די מהר והתחלתי להכיר בעובדות החיים ולהבדיל בין פאדיחה למגה-פאדיחה גדולה, אז העלון מעולם לא חולק לשכנים, אבל אז למדתי שאת רואה בי כישרונות שלא ידעתי שקיימים בי, ושתמיד תתני לי את הכלים אבל לא תסללי במקומי את הדרך.
לבת המצווה שלי לקחת אותי ביחד עם גל לחנות הגדולה של סטימצקי וקנית לי כל ספר שביקשתי. לא תכשיטים, לא בגדים, לא בוק מקצועי, לא טיול לאמריקה. ספרים.
שנתיים אחר כך צילמת בוידאו את כל החברים מהכיתה שלי שבאו להיפרד לפני שטסנו לאמריקה. בסוף הסרטון רואים אותי פותחת מתנות ובוכה. היום אני מבינה שהמצלמה היתה שם בעיקר כדי להסתיר את הדמעות שלך. איזה אומץ היה לך, לעזוב הכל ולקחת אותנו לעולם חדש באמצע החיים. לתמלל לנו כל דבר בדרך ולצבוע בצבעים של שמיים אבל עם רגליים נטועות חזק בקרקע. הרבה צחוק אני זוכרת מהבית שלנו בסאמרסט, הרבה מאמץ מצידכם לעטוף אותנו, נתתם לנו להרגיש שאנחנו אמיצים וחזקים כשלמעשה אתם אלו שהתחילו חיים חדשים בארץ חדשה עם פחדים של הורים. ליווית אותי ליום הראשון בפרשמן קמפוס וצעדת איתי מרחק בלוק מהכניסה. שם אמרתי לך "עד כאן אמא. את לא נכנסת איתי". אני רק יכולה לתאר באיזה לב חרד וכבד חזרת הביתה, כמה דמעות בטח שפכת מדאגה לילדה שלך. שבועות לא הפסקתי לבכות, ישבתי שעות להכין שיעורי בית עם מילונים, חברים טלפוניים ופקסים של תרגום החומר הלימודי שקיבלנו מהארץ. יום אחד ראיתי אותך במסדרון בית הספר, מחכה עם גל ונדב לדבר עם היועצת שלי ולנסות לעזור לי. לא ראית שראיתי אותך, אבל כל כך הוקל לי. אמא פה, הכל יהיה בסדר. והכל היה בסדר. היה אפילו טוב. טוב מאד. וכשהסתגלנו לחיים, את התחלת לבנות את החיים שלך מחדש. בגיל 45, בלי שום תואר מהאוניברסיטה אבל עם ידע עצום ולב ענק, ביססת את מעמדך כדמות מפתח בעולם הוראת העברית. זכית בהכרה אדירה, בפרסים, במלגות, במאות ילדים שאוהבים ללמוד עברית, בזכותך. אני זוכרת נערה בוכיה נכנסת לכיתה שלך, לא מצליחה להוציא מילה מהפה מרוב בכי, ואת יושבת מולה, מרגיעה, מחבקת. מקשיבה. הילדה קמה, מנגבת את הדמעות, מחבקת אותך ויוצאת מהחדר, ואני שומעת אותה אומרת לחברות שלה בחוץ "I'm ok now, I was with Sharona". לפי המבט של החברות שלה אני מבינה שגם הן חושבות ששני החלקים של המשפט בעלי משקל זהה.
בלילה לפני שחזרת לבוסטון ואני נשארתי לבד בתל אביב, כתבת לי שלא אדאג. "גם את האוקיינוס אפשר לחצות ב12 שעות". אז לא דאגתי. תמיד ידעתי שאתם איתי, במרחק 12 שעות.
והנה את מנגבת לי את הדמעות בחדר המדרגות בטיומקין, לא מבטיחה לי הבטחות, פשוט מבינה בלי מילים שהלב שלי שבור לרסיסים קטנים ושהחיבוק שלך מחזיק אותי מלדרוך עליהם.
ואז חתונה, ופתאום אני כבר אמא בעצמי, וכשאיתמר בן שבוע אני מבינה איך העולם סובב, איך הקשר בין הורים וילדים והורים ונכדים הוא מה שמחזיק אותנו שפויים. ואני חושבת לעצמי שאת אוהבת אותי כמו שאני אוהבת את הילדים שלי. ואין מחשבה יותר טובה מזה, אף פעם לא תהיה.

אני כמעט בטוחה שהיית איתי ברוב הרגעים השמחים בחיי, ביחד עם עוד הרבה אנשים.

אני משוכנעת שהיית איתי בכל הרגעים הבאמת עצובים בחיי, רק את. אולי כשהשמיים נופלים, רק אמא נשארת להחזיק מטריה מעל הראש של הילדה שלה.

יום הולדת שמח אמא, תודה על כל הרגעים.