img_7145

תשע״ז ועכשיו

ארבעה דברים גדולים הביאה איתה תשע״ז.

עידו, התכשיט שלנו, ילד הפלא הקסום שהצליח לעצור את הזמן, שלחיות דרכו שוב את החודשים הראשונים לחיים זו חוויה שאין מילים לתארה. הוא ילד שלישי קלאסי, ילד סידורים שמהבוקר עד הערב מרקידים אותו לצלילי החליל של ארבעה אנשים שונים שלכל אחד מהם לו״ז אחר, ועדיין הוא מחייך…ומזכיר לנו כמה אושר ושמחה ואהבה מביא תינוק קטן למשפחה. כמה חיכיתי לילד הזה. כמה היה שווה לחכות.

טיול הקרוואן שלנו, שהיה הטיול הכי אדיר שעשינו בחיים (כן, אפילו לפני הילדים, כן, אפילו יותר אדיר ומספק מהנסיעה מביסל״ש למדור משתחררים, כן!!!), שנתן לנו הרבה מעבר לחוויות ונופים מרהיבים וזמן משפחתי משובח. קיבלנו הצצה לאמריקה אחרת שאנחנו לא מכירים ממקום מושבנו במעוז הוואספים של ארצות הברית. בלילות כשהילדים היו נרדמים היינו שולפים מגנום מהפריזר ומדברים על החיים, כמו שפעם עשינו כשהיינו צעירים וחולמים, כשעוד לא ידענו שתפקיד חיינו הוא להיות מראה לילדים שלנו, להראות לכם דרך הרגליים, דרך המילים שלנו ודרך כל נשימה שהעכשיו נחשב. שאנחנו נדאג להם לעתיד ונהיה להם עבר אבל שיחיו את העכשיו שלהם כל רגע, וגם אנחנו. בטיול שלנו פגשנו סבא שמטייל עם הנכד שלו בן השש, זוג צעיר עם תינוק בן חודשיים, זוג בגילנו שהילדים שלהם בחינוך ביתי והם מטיילים ברחבי היבשת, ומשפחה אחת שהשאירה אותנו עם ים מחשבות- אבא ואמא בשנות הארבעים המאוחרות עם ילד עם תסמונת דאון שנשארו להם רק עוד חמש מדינות בארה״ב לסמן עליהן וי. קל להניח שהחיים שלנו, על הנייר, יותר פשוטים ונוחים משלהם. והנה, הם חיים את חייהם בצורה הרבה יותר שלמה מאיתנו. בנסיעות הארוכות כשהילדים נרדמו מאחורה והיו לנו רגעי חסד שישבנו אחד ליד השניה עם מוזיקה עברית מתנגנת, רוח בשיער ושקית צ׳יטוס, אי אפשר היה להתעלם מהשאלה הזו:למה להמשיך לחיות בצורה המעגלית הזו של בית עבודה ילדים וסופר כשאפשר לא? זה באמת כל כך פשוט? ייתכן שזה רק בראש שלנו?

מה לקחנו מהטיול הזה מלבד שק החוויות, 2,600 תמונות ו21 סרטוני וידאו של ״שי בשידור״? לקחנו קצת פרופורציות. ימי החופש הנצברים האלה שיש לכם בעבודה? קחו אותם! נצלו אותם! לכו לשכב בערסל בפאתי יילוסטון או בגינה, תישנו עד מאוחר ותראו נטפליקס כל היום. כסף יבוא וכסף ילך, יותר חשוב שנהיה בריאים ושמחים.

בתשע״ז זכיתי לבלות תחת קורת הגג שלי עם כל המשפחה שלי, ביחד. דבר שלא קרה המון המון זמן. תמיד היתה לי מערכת יחסים טובה עם ההורים שלי אבל רק לאחרונה אני מרגישה שאני באמת מבינה אותם. ומבינה שאני לא רוצה לשנות אותם, אני רק רוצה לשמוח שיש לי אותם ולדאוג להם כמו שהם דואגים לי כל החיים. אני אמא כבר כמעט שש שנים ועדיין בלילה לפני שאני נרדמת המחשבה האחרונה שעוברת לי בראש היא שגם הם עוצמים עיניים ומבקשים בשביל הילדים שלהם את כל הדברים הטובים, בדיוק כמוני. 

הדבר האחרון שתשע״ז הביאה איתה הוא התרפקות נוסטלגית. בשנה הזו ילדתי את עידו, זהר ונועה ילדו את נעם ודרור באותו יום, ונטע ילדה את נלי. צירוף המקרים הזה קיבץ אותנו, ארבע חברות ילדות, לקבוצת הווטסאפ הכי שווה שיש לי ברשימה, ״חצבים פורחים״.

את השם לכיתה שלנו בחרנו בשנת תש״ן, בטיול סתווי בחניון שמעבר לכביש המערכת בעין זיוון. עלינו לכיתה א׳ ולקחו אותנו לטבע כדי לבחור שם לכיתה, כמיטב המסורת הקיבוצית. כשחזרנו לבית הילדים חיכו לנו ילקוטים עם קלמרים. עברנו בשער פרחים בכניסה לבריכה, רכובות על כתפי האבות, ושרנו את המנון בית הספר. נטע ואני היינו באותה כיתה כל היסודי. נועה וזהר היו בכיתה המקבילה. בחטיבה התחלפנו, נועה ואני מול נטע וזהר. ואז אני עזבתי לבוסטון, זהר ליסוד ונטע לכפר ורדים ורק נועה נשארה לשמור על עין זיוון.

המרחק עשה את שלו ואיבדנו קשר, נועה ואני עוד נפגשנו כשהתגייסתי לצבא (והיא ליוותה אותי לבקו״ם, כפרה עליה, ובאה לשני טקסי סיום שלי), וכשהתחלתי ללמוד באוניברסיטה יום אחד דן חזר לדירה המשותפת שלנו וסיפר לי שהוא פגש את זהר ברחוב, אבל לא לקח ממנה את הטלפון שלה. באותו יום חזרתי לרוטשילד למקום בו הוא אמר לי שהוא ראה אותה, עברתי בכל אחד מהבניינים וחיפשתי שמות על תיבות הדואר. לא דיברנו שנים ועדיין משהו בי בער כל כך לראות אותה. כשנפגשנו סוף סוף זה היה מיידי, כאילו לא נפרדנו מעולם. תוך שעתיים כבר התעדכנו על הכל, ואחרי כמה חודשים חלקנו דירה, חלקנו ארון בגדים וחלקנו סודות.

בשנה השנייה ללימודים של שי כבר הייתי בהריון עם איתמר, נסענו לקליפורניה ובאל.איי פגשנו את נטע. גם שם הכל הרגיש טבעי, הצחוקים והידיעה שהיא יודעת עלי דברים שאני רוצה לשכוח אז אין שום מסכות.

לא ראיתי אותן שנים. חלק יותר וחלק פחות, אבל ביום שפתחתי את הקבוצה הזו עמדתי במקלחת ובכיתי דמעות געגוע כבדות וגדולות, לאוסף מכתביות וסבונים, לתצוגות אופנה בבגדי גוף, למסיבות כיתה בדיסקו, למשחקי שלפלף, למכנסיים אצל ציפי, לימים שלמים של רביצה בבריכה, למוטל בספק כל יום בהסעה חזרה, ליפים והאמיצים כל יום בעשרה לארבע, לעוגת סברינה, לצחוק של סורינה ששומעים עד קצה השכונה, לקול של אבא של נועה כשהוא קורא יזכור ביום הזיכרון, לתחושה החמה והמחבקת של להרגיש שוב ילדה. כל אחת מאיתנו חיה במקום אחר על כדור הארץ, ארבעה מקומות שונים כל כך, וגם אנחנו שונות כל כך- תמיד היינו אבל עכשיו זה כבר לא משנה. אני מרגישה שיש בינינו חוט מקשר שאי אפשר לפרום, אולי כי יש משהו בחברות ילדות שהוא כמו ברית, כמו שפה משותפת שזר לא יבין, כמו לחזור הביתה. והמפגש, גם כשהוא וירטואלי, הוא כמו מעגל שממשיך ומסתובב, רק שבסיבוב הזה אנחנו דוחפות תינוקות בעגלה והאימהות שלנו סבתות.

לא ידענו אז שהשם שנבחר לכיתה שלנו יסמל כעבור שלושים שנים משהו גדול כזה. החצב, שמסמל את בוא הסתיו, ויכול כמו לחצוב בסלע ולפרוח בכל שנה מחדש.

שנה טובה, שנת ריח תינוקות וצעדים ראשונים, שנת חלומות שמתגשמים, שנה של מפגשים משפחתיים, ושנה של פריחה מבעד לסלעים.

שלום כיתה K

איתמרי,

מחר בבוקר אתה תתחיל את הקריירה שלך באקדמיה, מסע שבצעדיו הראשונים אנחנו נצעד לצידך, ובמהרה אתה תשיג אותנו.

הייתי רוצה להגיד לך שאנחנו יודעים לקראת מה אתה הולך, אבל לא אני ולא אבא הלכנו בדרך הזו, אף פעם לא עלינו לקינדרגרדן, כיתת ביניים בין גן חובה וכיתה א׳, אף פעם לא ישבנו בכיתה של 21 תלמידים ואף פעם לא התיישבנו ביום הראשון ללימודים בכיתה שלא כתוב בה בשום מקום ״שלום כיתה א׳״. זו למעשה הפעם הראשונה שאנחנו משחררים אותך לדרך שהיא זרה לנו לחלוטין, ואני מודה שאנחנו מתרגשים הרבה יותר ממך.

הלוואי והייתי יכולה להגיד לך שיש דרך פלאים לצלוח י״ב כיתות, אבל אפילו אם נסתכל רק עלי ועל אבא אפשר לראות שאין דבר כזה…אני עוד בתחילת אוגוסט הייתי מחדדת את כל העפרונות, מכינה שיעורי בית ברגע שהייתי נכנסת הביתה, חורשת למבחנים ולא מבריזה מאף שיעור, ואילו אבא היה מגיע לשיעורי כלכלה באוניברסיטה עם עט בכיס ועיתון ספורט מקופל…ונחש מי מאיתנו עשה תואר במלצרות.

הייתי רוצה להגיד לך שבית ספר זה נורא חשוב, אבל אני לא מאמינה בזה. אני כן מאמינה בלב שלם שללמוד זה חשוב- 

ללמוד להיפרד מאמא ואבא 

ללמוד להכיר חברים חדשים

ללמוד להתמודד עם פחדים

ללמוד להצליח לא על חשבון אחרים

ללמוד להתאכזב בלי להלבין פני אחרים

ללמוד לנהל זמנים וסדרי עדיפויות

ללמוד על בנים ועל בנות קשרי חברויות

ללמוד לחמול

ללמוד למחול

ללמוד שאין בעולם שום ספר שילמד אותך להצליח-

יש רק התמדה, סקרנות ויושרה.

מי שחי ביושר

מי שמושיט יד לעזרה,

מי ששמח בשמחת אחרים ועצוב בכאבם,

יראה ברכה וימצא טוב.

תצליח ילד שלנו, בדרך שלך. אנחנו לצידך עד שתעקוף אותנו. ואז מאחורייך, לנצח.

שבע

הוא היה שם באישון ליל, עם מכתב מחברה,

כשחשבה ששוב היא לבד, בארץ קרה וזרה.

הוא היה שם בשבת ההיא, בא עם חבילה,

להזכיר לה מה זה בית, וחבר, ומשפחה.

״בשבילך אני הולך״ במסע סוף מסלול,

היא חיכתה לו שיחזור, שיסיים את הטיול.

היא לא אחת כזו שאת הטוטאליות שומרת לאירועים,

לא הסתירה אף לרגע שהוא כל האבירים,

והוא חשש, איך היא יודעת? קרו כל כך הרבה דברים…

אבל מן הרגע הראשון שפירפרו הפרפרים היא הרי ידעה

שהשקע בצוואר שלו מתאים בדיוק לכף ידה.

והוא ידע אז בנסיעה על כביש אחד

שלצידו במכונית צריכה להיות אישה אחת בלבד,

זו שהמצח שלה מגיע לשפתיו,

ושבעיניים שלה הוא רואה את ילדיו.

וכשבתום ההפסקה המסך עלה,

רעדו שניהם על הבמה.

לא כי שכחו את המילים והתוים,

אלא כי מישהו למעלה סידר להם מחדש את הכוכבים.

כשעמדו מול המארחת ההיא בבית הקפה

הם ידעו שהסוף סוף-סוף הגיע,

והסוף יהיה יפה.

הוא כמו החול לדמעותיה,

סופג אותן בשקט ובחיבוקו הן מתרחבות.

וכשהחול בוכה היא רק עוטפת

כי גם גלים יודעים לשתוק.

הוא הכותל לפחדים ולשדים, לבהלה.

היא יודעת שהוא פוחד רק מסימני השאלה.

הוא אדם של מחשבות, רציונליסט ואתי,

היא פועלת על רגש ״ושיהיה אסתטי״.

וכשרע להם, ורע, כי ככה זה תמיד,

הם נזכרים ביום ההוא, שהיה כל כך מפחיד.

איך הגיעו מקצה העולם לאותו בניין ישן גדול,

לא הכירו אף אחד בגיל בו זה אומר הכל,

ושם, מתחת לרקיע הכותנה,

התחילה האהבה שלהם לפני כמעט עשרים שנה.

שם מצאו זו את זה ומצאו שוב את הקצב,

של הלב,

של הקול,

של שמחה ועצב.

של נשימות וצירים,

של צחוק ילדים,

של חתונה ביום שרב וטבעת נישואים.

גיבורי תרבות

סבתא שלי, מריאנה גבעול לבית הנשל, נולדה ב1923 בגרמניה למשפחה אמידה מאד. אביה, מוריץ הנשל, היה עורך דין מפורסם בברלין של שנות השלושים, ואמה, הילדגרד, היתה אחות ורוקחת. היתה לה אחות קטנה בשם לילי. זה בערך מה שידעתי על ילדותה של סבתא שלי עד גיל 12.
IMG_6647
זה, ואיזה סיפור על מזוודה.
כשסבתא שלי היתה בת 15 ההורים שלה הבינו שמשהו גדול ורע עומד להתרחש בגרמניה, ושלחו את לילי לאנגליה ואת סבתא שלי לפלשתינה.
תארו לכם איך מתהפכים חייה של ילדה שאתמול עוד אכלה מכלי כסף בבית עם משרתים, ובין לילה היא מגיעה לעין חרוד וישנה בצריף עץ על שק יוטה ריק (לקח זמן עד שסבתא שלי ושאר הנערים והנערות שעלו איתה הבינו שאת השקים צריך למלא בקש ואז השק הופך למזרון).
מוריץ והילדגרד, סבא וסבתא רבא שלי, נשארו בברלין ולשם שלחה סבתא שלי מכתבים ארוכים בגרמנית, וסיפרה להם על ארץ ישראל.
מוריץ היה אז יושב הראש האחרון של הקהילה היהודית בברלין, עד שיום אחד ביוני 1942, הועתקה כתובתם לטרזנשטט.
צהוב

   *

מחנה טרזנשטט היה גטו לראווה בצ׳כיה, בו רוכזו אנשי רוח, אומנים, מוזיקאים ומדענים מרחבי אירופה, אשר קיימו בו, לצורכי תעמולה נאצית, חיי תרבות עשירים. במאי 1945 שוחרר המחנה על ידי הצלב האדום, סבא מוריץ וסבתא הילדגרד עלו על ספינה והגיעו לבת-ים. סבא מוריץ נפטר ב1946, שמונה שנים לפני שנולד נכדו הבכור, אבא שלי, יואל.

סבתא הילדגרד, שהיתה צעירה ממוריץ בעשרים שנים לא כל כך תמימות, העידה במשפט אייכמן וסיפרה על ראשית הגירושים ההמוניים של יהודי גרמניה למחנות ההשמדה במזרח אירופה (דקה 34 ואילך). כשחזרה מהעדות פסקה- לא עוד. אינני מוכנה לדבר יותר.
כשהיא מתה ב1983, חודשים ספורים אחרי שאני נולדתי, סבא שלי, שמואל גבעול, היה זה שהגיע לדירתה, ארז ופינה אותה.

מתחת למיטה שלה הוא מצא מזוודה.

שמואל, כמו ייקה טיפוסי, הביא את המזוודה לסבתא שלי ואמר לה- תפתחי.
מריאנה, כמו ייקית טיפוסית, אמרה לו- לא אפתח.
כך חלפו להן שנים רבות. סבא וסבתא שלי גידלו גינה לתפארת שגבלה בשטחי מקווה ישראל, בישלו ארוחות בוקר מפוארות שצרובות לכולנו היטב בזיכרון, תלו כביסה על החבל, בנו לנכדים שלהם תיאטרון בובות וארגז חול ומילאו את החופשות בחולון בשסק, גלידת וניל עם תרכיז פטל, ומהדורת חדשות בגרמנית.
ובכל פעם שסבא שלי העלה את נושא המזוודה המסתורית, סבתא שלי חזרה ואמרה- זה של אמא שלי ואני לא פותחת.
עד שיום אחד כנראה נמאס לה שסבא שלי יושב לה על הוריד, ואולי גם היא כבר נהייתה סקרנית, והם פתחו את המזוודה.
מלבד מכתבים שהילדה מריאנה כתבה להוריה, הם מצאו שם עשרות מסמכים שסבא מוריץ שמר והביא איתו ארצה: שירים, ציורים, רישומים, תעודות, מחזות, אופרה ומכתבי תודה.
הסתבר שסבא מוריץ חבש שני כובעים בטרזנשטט:
הוא היה מנהל סניף הדואר ולו 30 עובדים, מה שאיפשר לו גישה למכונת כתיבה ובעזרתה ניהל רישום מסודר של כל מי שנכנס למחנה וכל מי שיצא ממנו. בתמונה כאן למטה רואים רשימה של עובדי הדואר, ואלו המחוקים באדום נרצחו.
הדואר
בכובעו השני עמד מוריץ בראש ה״ועדה לשעות הפנאי״, אשר היתה אחראית לחיי התרבות בגטו. אז כבר בן 65, היה מוריץ לזקן השבט במחנה. תוסיפו לזה את הכבוד הרב שרחשו לו אנשי הקהילה היהודית, ואת העובדה שבאומנות כמו באומנות אין דבר כזה לא ליצור גם כשהשמיים נופלים, וקיבלתם  שיטה יהודית מתוחכמת לתיעוד היומיום במחנה: כל תיעוד אמיתי של הזוועות היה מביא להריגתו של המתעד על המקום, ולכן יושבי הגטו היו מקיימים אירועי תרבות ״לכבודו״ של מוריץ (למשל לציון יום הולדתו) ומעניקים לו ציורים, מחזות ומסמכים שונים אשר לא אחת שימשו כמסווה למציאות בגטו. כך למשל, את האופרה Die Fledermaus הפכו לסיפור המחנה והמחסור באוכל, הגיבור הוא הטבח והאשמה היא גניבת אוכל:
ובציור שצייר פיטר קין ב1944, ניתן לראות את סבא מוריץ כמנהל ה"קרקס" המתחולל בטרזין:
סבתא שלי נפטרה כשהייתי בת עשרים. אבא שלי התקשר לוי-פי-אן הצבאי שלי להודיע לי, ובאותו ערב כבר הייתי על הרכבת מבאר שבע לתל-אביב, בזמן שהוא ויותם טסו לארץ להגיע להלוויה.
אני לא זוכרת כמעט שום דבר מההלוויה שלה, לא את סבא שלי ולא את אבא שלי או אחיו ואחותו ולא אף אחד אחר. כשהתחלנו לצעוד לקבר התחלתי לבכות וזה נמשך עד שהגענו הביתה. יותם חיבק אותי כל הזמן שהיינו שם ואני בכיתי מהמפגש הראשוני עם המוות כמו שלא בכיתי בחיי קודם לכן.
סבא שלי הוסיף לתחזק את אוסף המסמכים שבמזוודה במשך שני עשורים, דאג להביא את הטקסטים לתרגום ולשפוך אור על חייהם של חמו וחמותו בשנים ההן בגרמניה. בשנת 2003, מעט אחרי מותה של סבתא שלי, הוא טס עם עותקים שהכין וביחד עם הוריי, יואל ושרונה, הגיע למוזיאון לחקר השואה בוושינגטון די.סי להציג להם את הסיפור. הוריי מספרים שאוצרי המוזיאון נדהמו ממה שראו לנגד עיניהם, וביקשו מסבא שלי את העותקים המקוריים למשמורת, שם הם נמצאים עד היום.
סבא שמואל נפטר בשיבה טובה בשנת 2009, שלושה ימים בלבד לאחר שנולד מיכאל, הנין הראשון שלו. לפני שנפטר הוא השאיר לנו צוואה מצולמת בה ביקש מאיתנו לא להיות עצובים על לכתו אלא לחגוג את החיים שחי.
אני חושבת לא מעט מה גרם למוריץ לשמור את מה ששמר, שבטח היה רק חלק קטן ממה שנוצר שם ב״כפר האומנים״ הכי מחליא שיצר האדם. אולי חיי התרבות שנכפו עליו, המוזיקה שעוד התנגנה באוזניו והצבעים שנשקפו אליו מדפים צהבהבים בזמן שהעולם שבחוץ היה שחור משחור, אולי הם הפיחו בו תקווה שההצגה חייבת להימשך. אולי המשפטן שבו הבין שיהיה משפט ויצטרכו עדויות. אולי הוא פשוט היה גרמני אסלי שאהב שהכל מסודר. ואולי זו המחשבה הקטנה שהעז לחשוב, שבעוד 75 שנים, אי שם בעולם החופשי תשב הנינה שלו עם תינוק ישן בזרועותיה (שאגב, נולד בתאריך הלידה שלו, בהפרש של 138 שנים) ותעביר הלאה את הסיפור הזה, ותראה לכל מי שרק ירצה שב1944, בטרזנשטט, אנשים חלמו על ירושלים.

רק היי לי לנשימה

אף אחד לא מכין אותך לכמה זה יכאב, הפרידה.
את גדלה לאט מילדה עם מבט בוטח בעולם בטוח לנערה די כעורה בעולם של אינטריגות ומשחקי שליטה, ויש לך מזל כי יש לך חברה אחת, אולי אפילו כמה, שגם להן די קשה לגדול וביחד איכשהוא זה קל יותר.
את הולכת לצבא והחברות שלך צמודות אליך 24/7 בשיעורי הקלדה ושמירות, אתן כותבות מכתבים ארוכים ופוקחי עיניים, הן רואות דברים שאת לא על העתיד שלך, ועל העתיד *שלך* לא אכפת להן להתאבד. הן שם כדי להגיד לך- הוא האחד. או שאת רואה אותן פעם ב28 ימים אבל הן שם כשאת צריכה להבין באיזה יום של המחזור צריך להתחיל לקחת גלולות והן שם כשמטיסים אותך ספיישל להתאשפז באיכילוב והן שם לחבק בלי מילים אחרי הפרידה הנוראית ההיא.
את עוד לא יודעת את זה אבל את בשיא שלך, את בת 24 והחיים שלך כל כך יפים ופשוטים ונטולי מטען, את חופשיה. והן שם, פתאום, באמצע הרחוב, והן כבר לא עם חולצה גזורה ומרטינס אדומות, הן פתאום גם חופשיות כאלה, כמוך. אבל המרחק הוא כלום כשמדובר בחברות מגיל אפס, ועשר שנים של נתק בקשר נזרקות תוך שניות לפחי ההיסטוריה ושוב אתן ביחד, עם הזכרונות מטיולי המשפחות ושיעורי השחייה בגן, וגם הן שם להעביר דירות, להעביר האנגאובר, להעביר את הלב השבור שלך מהספה בסלון למיטה, לכסות אותך ולהגיד שככה זה באהבה.
ויום אחד את עוזבת.
והן שם.
ואת פה.
וזה אחר.
ואת מתחילה חיים חדשים ואין לך אותן יותר בחיוג מקוצר כי כשאת ערה הן כבר ישנות. אבל הן שם במחשבות. וגם את?
והחיים החדשים האלה, את כבר בת שלושים, אין לך כוח יותר למצוא חברות חדשות. את רוצה את החברות שלך, שכבר יודעות איפה כל הכפתורים שלך. אבל הנה הן, עוד כמוך. גם הן נפרדו משלהן. הבדידות הזו בכל פעם מחדש מצמיחה עוד חברה. ואז גם היא עוזבת. ושוב את מול העולם, חשופה. את יודעת שהחברות הזו תחזיק, בדיוק כמו הקודמות, כי כבר נשזרתן זו בחיי זו. אבל את גם יודעת כמה המרחק יכאב, שוב.

…ואת אינך

הזמן רופא נאמן, היית אומרת.
כמו רופא מיומן, הוא רואה כמה צעדים קדימה, יודע את הדרך ותופר את הפצע בתפרים שנמסים בעצמם.
ביום שנפרדתי ממך בבית החולים כבר לא היית דומה לעצמך בכלל. ידעתי שאת שם אבל הגוף היה אחר לגמרי. שכבת מכוסה ומחוברת לכל מיני צינורות, ואני מעולם לא הרגשתי ערומה ומנותקת יותר. ככל שהכאב העצום בו נלחמת הלך ושכך, הרגשתי איך הלב שלי נקרע מבעד לגוף, איך כל העצבים שלי חשופים, חשתי את הדופק פועם בארבע גפיים והבנתי שככה מרגישה נפש מפורקת.
תקופת ההחלמה נדמה שארכה נצח. הכל כאב בהתחלה, הדמעות היו כתמיסת מלח על כוויה טריה והמחשבות כסכין מנתחים על העור, ללא הרדמה. למה זה קרה. זה לא פייר. איפה את?
הזמן רופא נאמן.
חזרנו לנשום, הפצעים השטחיים החלימו, טווח התנועה גדל. אני כבר יודעת מתי להצטייד בפלסטר גדול במיוחד, לא מעיזה לאפות לחמניות בלי קופסת טישו לידי ולא שומעת שלמה ארצי.
אבל יש גם את הרגעים הלא צפויים, בהם נפתחים התפרים והלב שוב עומד חשוף ולא מאמין שאת לא פה.
הרגע הזה שאוריה מקשקש לעצמו בחדר ופתאום יש שקט ארוך, וכשאני מציצה עליו אני רואה שהוא מתבונן בתמונה שלנו יחד, ויודע להגיד שזו סבתא, ואמא, בים בהוואי. וזה יה-יה בבטן של אמא, רק ערב קודם לפני שצילמנו את התמונה הזו גילינו שהוא בדרך אלינו, וזו התמונה היחידה שיש לי עם שניכם.
הרגע הזה שהמשימה החודשית בגן של איתמר היא להביא תמונה מהבית, ומבין אלפי התמונות שיש לו הוא בוחר את התמונה שלו אתכם בגן השעשועים בשכונה, כמה ימים אחרי שהגעתם לסיאטל. הרגע ההוא שהגננת מספרת שהוא סיפר לכולם שאלו סבא וסבתא שלו מישראל, ואחרי שאני שואלת אותו על זה הוא עונה- לא ידעתי איפה סבתא אורנה גרה.
הרגע הזה שהבן שלך, המתנה, מגיע להישגים בעבודה, והגאווה שלך כל כך חסרה.
הרגע הזה שאנחנו מנתקים את הטלפון מהסוכנת שמבשרת שקיבלנו את הבית, ואנחנו שמחים ומתרגשים וגם חוששים כי אף פעם לא קנינו בית, זה משהו של גדולים. והחשש הופך לעצב כשאנחנו קולטים שתיכף נעזוב את הדירה שלנו, שבין כתליה רקמת לנו זכרונות, חיבקת בה את הילדים שלנו, שמענו את קולך, ונעבור לבית חדש, שלעולם לא תבקרי בו. אוף, הנדנדה במרפסת היא בשבילך. איפה את?
תמונה

ארוחת בוקר ישראלית בגולה

בכלל לא תכננתי להכין פשטידה. רק חיפשתי תירוץ להשתמש בקעריות החדשות הפסטליות המהממות שהתעקשו לבוא איתי הביתה מקוסטקו. ארוחת בוקר קטנה עם כמה סלטים וזהו!
אז זהו. שלא.

ארוחת בוקר ישראלית זה משהו שאין לו אח ורע בעולם. בשנתיים שהיינו בHBS אני חושבת שהכנתי ארוחת בוקר מסורתית בערך פעם בחודש, בכל פעם בהזדמנות אחרת לאנשים אחרים, אבל כמעט תמיד זה כלל שקשוקה (להיט אצל אמריקאים!), סביח, לחמניות טריות, סלט ירקות קצוץ דק, טחינה, בורקסים ופעם אפילו הגדלנו לעשות והגשנו כוסות שוט עם חלב וכריות (היש דגני בוקר טעימים מכריות? אין). ואז נגמרו הלימודים והתחילו החיים, והפתעה! גם עכשיו לפחות פעם בחודש מזמינים או מוזמנים לארוחת בוקר, תמיד עם ישראלים ותמיד עם אוכל ישראלי ותמיד זה טעים ותמיד זה מרגיש בבית למרות שבואו נודה, אנחנו הכי רחוקים גאוגרפית מכנען.

אז הצחקתי אותי, כמה סלטים וזהו! פחחחח

הנה כמה רעיונות לאלו שמחפשים קצת גיוון בארוחת הבוקר הבאה שהם מארחים או מוזמנים אליה:

פשטירושם – הפשטידה שזמן ההכנה שלה כפול מזמן האכילה שלה
(אבל הו, היא שווה את זה, היא כל כך שווה את זה!)

הרעיון פשוט- במקום בצק מרפדים את תחתית התבנית ואת הדפנות בפרוסות תפוחי אדמה מטוגנות. מוסיפים בלילה של פשטידה שאוהבים ואופים! התפוחי אדמה נשארים רכים בזכות הנוזלים שבבלילה, יוצאת פשטידה מרשימה ומקורית שהיא ארוחה שלמה.

הנה המתכון שלי:
4 תפוחי אדמה מסוג russet (הארוכים) – קלופים וחתוכים. 2 לאורך, כך שירפדו את דפנות התבנית, ושניים לרוחב (פרוסות עגולות) לריפוד התחתית.
אפשר לטגן קלות במחבת עם שמן, אבל זכרו להוציא אותם לפני שהם קריספיים כי הם גם עוברים אפייה. לא ניסיתי אבל אני די בטוחה שאפשר גם לעשות את זה בתנור עם הרבה פחות שמן.
אחרי שמוציאים מהמחבת תנו להם טיפה לנוח, ככה הם הופכים ליותר נוחים ל"קיפול" ואפשר לסדר אותם בנוחות בתבנית קפיצית. הקפידו לסדר אותם כך שתהיה חפיפה של הפרוסות זו על זו, כדי למנוע דליפה של הבלילה (אחרת זה נדבק ואיזה באסה).
לבלילה:
3 ביצים
1.5 כוסות חלב/שמנת מתוקה (נחשו מה יותר טעים!)
4 כפות קמח מלא
2-3 כפות שמן
3 כפות קוטג' (ואם אתם בקטע של שחיתות, החליפו בריקוטה. יאמי!)
2 שקיות עלי תרד קצוצים
חצי כוס גבינת מוצרלה (לא חובה, זה בעיקר בשביל אפקט השיזוף של הפשטידה)
1 קישוא מגורר
מלח ופלפל שחור

מערבבים הכל בקערה ושופכים לתבנית תפוחי האדמה.

 

אופים 50 דקות בערך, עד שהפשטידה מתייצבת.
(אני ממליצה לשים את התבנית הקפיצית על מגש אפייה מרופד בנייר אפייה, למקרה שהתבנית הקפיצית שלכם לא ננעלת בצורה מושלמת)

חלה עם ריבת תאנים וגבינת ברי בתנור

סלט עגבניות, צנוניות, זיתים ומוצרלה
לא בכל יום תראו אותי משלבת ורוד ואדום ועוד גאה בזה, אבל בחייאת, זה פשוט כה יפה יחד! כל מה שצריך זה עגבניות בכל מיני צבעים, צנוניות, זיתים סגולים וגבינת מוצרלה. מעט מלח, בלסמי מצומצם מעל וכמה עלי בזיליקום והיידה.

 

 

עלי גפן משודרגים
אני די משוכנעת שאין לי מספיק סבלנות להכין עלי גפן לבד בבית. איזה מזל שמוכרים אותם מוכנים. בכלל, זו מנה שאני מרכיבה לגמרי בכוחות עצמי משלוש קופסאות שונות שאני קונה בטריידר ג'ו – שימורי עלי גפן, דיפ של כוסברה ועירית, וסוג של סלסת עגבניות (הם קוראים לזה bruschetta)

סביח מפואר
את הגרסה האליטיסטית הזו ראיתי באינסטגרם של עדי, שראתה את זה אצל מירית, שנשואה לבעז שהוא למעשה אחראי על הצילחות. אז תודה לכם :)

אז נכון שהקעריות מהממות?!

יום חופש

בשמונה וחצי שמעתי את איתמר לוחש לאוריה ששכב לצידי בשקט: ״אמא ישנה, רוצה לבוא לשחק איתי?"

בתשע וחצי איתמר נכנס שוב לחדר והודיע שהוא ואוריה כבר החליטו שהיום הם אוכלים יוגורט עם תמר, פטל, צימוקים ובננה, אבל הוא לא מצליח לפתוח את הניילון שיש בין היוגורט והמכסה.

מצאתי במטבח את אוריה על כיסא ואת איתמר מגלען תמרים בשבילו, וידעתי שהיום הולך להיות לנו יום נהדר.

אמא, למה אין גן היום?

כי יש חג.

איזה חג?

ע״ש מרטין לות׳ר קינג ג׳וניור.

מה זה?

איש מאד חשוב שהיתה לו עבודה מאד מאד מאד חשובה.

הוא גם עבד באמזון כמו אבא?!?!

לא ממש. בגלל האיש הזה שידע מתי לדבר ומתי ללכת, עכשיו לכל הילדים באמריקה מותר ללכת לגן, ולבית ספר, וללמוד לקרוא, וללמוד לנהוג ולהגיד מה הם חושבים. פעם זה לא היה ככה בכלל. פעם היו אנשים שהיו יכולים לעשות את הדברים האלה והיו אנשים שלא הסכימו להם.

"אבל אמא, הסכימו להם לנהוג במשאית זבל או במטוס?"

איבדתי אותו. לא נורא. עדיין הולך להיות לנו יום נהדר.

מה אתם רוצים לעשות היום?

להישאר בבית!

מה פתאום! יש מזג אויר יפה, אין גשם, היום עושים כיף! היום הולכים לסיאטל סנטר

אחרי שמצאנו חניה ניגשים לשלם. רק אז אני נזכרת שהיום החניה בחינם. היום יהיה יום נהדר. היום זה מרטין לות׳ר קינג דיי.

אמא למה לא שילמת?

כי היום זה חג. בחג לא משלמים על החניה.

האיש שהסכים לכולם ללכת לגן הסכים שלא נשלם על החניה?

לא ממש. פשוט האיש הזה היה כל כך חשוב ושינה כל כך הרבה דברים באמריקה שכולם החליטו שיש יום אחד בשנה שבו חושבים עליו, ועושים דברים שמשמחים אותנו ושמזכירים לנו כמה חשוב לא לוותר כשצודקים. ובגלל שרוצים שנהנה מאד מהיום שלנו ביחד אז אנחנו לא צריכים לשלם על החניה.

"טוב אז בואי נלך למזרקה לראות את המים."

מים גדולים, שמש מסנוורת, ילדים עטופים במעיל ואמא אחת שחושבת היום יותר מתמיד על החופש הזה, שהילדים שלי נולדו לתוכו, זה שלא מאפשר להם להעלות על דעתם שיש איזה הבדל בינם לבין הילדים השחורים בגן שלהם. החופש הזה הוא המתנה האמיתית שנתן לנו ד״ר קינג ג׳וניור. בגלל החופש הזה יש לנו יום נהדר.

IMG_7387

"אמא, בואו נלך קודם למוזיאון הילדים שגם אוריה יהנה. אחרי שהוא ירדם נלך למוזיאון של הגדולים, זה רעיון טוב?"

זה רעיון נהדר ילד. בטח נהייה שם רק עם עוד 400 ילדים. (זה לא נכון, היינו שם רק עם עוד 500).

אמא, מטוס! שמיים!

נכון אוריה! המטוס טס ועכשיו הוא נעלם מאחוריי הספייס נידל.

מפה לשם כרטיס פריים והנה אנחנו במעלית בדרך לפסגת הספייס נידל, 41 שניות ואנחנו רואים את כל העיר מתחתינו.

איתמר מבקש להבין איפה העליה הגדולה שמובילה לבית שלנו. אוריה מתלהב כשאני מראה לו את גן השעשועים שהוא הולך אליו כל יום חמישי כחלק מהטיול השבועי בגן. אחרי שלוש דקות שניהם קופאים מקור ומבקשים לחזור למטה. לי לא אכפת. יש חופש באויר גם כשהוא קר. והיום יהיה יום נהדר.

כשאנחנו מחכים למעלית שתיקח אותנו למטה איתמר שואל אותי:

אז איך קוראים לאיש החשוב?

קוראים לו ד״ר מרטין לות׳ר קינג ג׳וניור

הוא רופא כמו ד״ר הת׳אוויי! חה חה!

לא ממש. למרות שריפא הרבה נפשות חולות והרבה עיוותים מחליאים, ולמרות שניתח הרבה מצבים בעדינות שיש רק למנתחים אמיתיים, הוא היה פשוט איש חכם מאד, שמזמן מזמן, כשקיבל את פרס נובל, אמר:

Sooner or later, all the people of the world will have to discover a way to live together in peace.

בימים קשים אני הולכת לשנות את זה ל:

Sooner or later, all the toddlers of the world will have to discover a way to live together in peace. 

אבל היום זה לא יום כזה. היום יהיה יום נהדר.

בחזרה ברחבה שמתחת לספייס נידל אנחנו מוצאים את העגלה שלנו ושני נגני רחוב שעושים לילדים שלי לרקוד. ושוב תחושת החופש הזו ושוב ההבנה שהחיים היו כל כך קשים פעם והיום הם רק מורכבים, וזה הבדל עצום. אוריה לא עוזב אותם דקות ארוכות, הם מסתכלים עליו בחיוך והוא מחזיר להם כפיים ואני חושבת לעצמי כמה פשטות וכמה צדק ד״ר קינג כשאמר שהשאלה הבוערת התמידית בחיים היא מה אתה עושה בשביל אחרים.אנחנו מסיימים את הביקור בגן השעשועים הענק החדש שבמתחם וחוזרים לשכונה שלנו לאכול גלידה, ושם, בחנות הקטנה הפינתית, בזמן שאני משלמת אני שומעת בום קטן על הרצפה והאישה שלידי, המוכרת בחנות היצירה מעבר לכביש שמכירה אותנו היטב אומרת ״הו לא!״ אמריקאי מלוטש, ואני מסתובבת בחשש לראות קיר זכוכית מנופץ אבל רואה קופסת גירים שנשפכה על הרצפה ושומעת את איתמר אומר ״לא קרה כלום יושי, בוא נאסוף ונחזיר למקום, הכל בסדר״ והם כפופים ועובדים יחד להחזיר את הגירים למקומם, מתיישבים וממשיכים לצייר, ואני גאה בהם על התגובה הקטנה והעניינית ועל התמיכה ועל האחריות ועל הביטחון וחושבת לעצמי אם להזמין למוכרת מחנות היצירה איזה כובע ענק שיהיה לה מה לאכול עם האספרסו המדוייק שלה, ואז אני נזכרת בציטוט שאני הכי אוהבת של הדוקטור:

I have decided to stick with love. Hate is too great a burden to bear.

אני מחייכת אליה חיוך ענק ומובך ומשאירה טיפ של 20% בפאקינג גלידריה וחוזרת לאוריה ואיתמר. וליום שלנו, הנהדר.

בדרך הביתה איתמר שואל אותי:

איפה האיש הזה, של החג?

הוא…הוא…כל זה קרה כל כך מזמן…הוא כבר היה מאד זקן ומת

לא ממש. הוא היה רק בן 38 ובמותו ציווה לנו חופש, שיוויון זכויות, לחצות גשרים ולחלום חלומות.

אתה לי דרך

כמצופה מילד שני נכנסת לחיינו בסערה. נולדת בלידה מהירה וכבר בשעה השלישית לחייך נאלצנו להתמודד עם המציאות של הורים לשניים כשאבא נשק לך ונפרד מאיתנו וחזר הביתה לשמור על איתמר. נשארנו אתה ואני בבית החולים ואני הרגשתי מינימום סופראמא. יש לי שני בנים.

מה ידעתי אז כשהיית עטוף בזרועותיי? אודה שבעיקר לא האמנתי שהצלחת להיוולד עם כל כך הרבה שיער על הראש, כשחשבתי שאיתמר היה השיא. ליטל דיד איי קנו. ידעתי גם שהדרך תהיה ארוכה אבל היי, בקטנה, הרי עשיתי את זה כבר לפני שנתיים…כמה קשה זה כבר יכול להיות?

 

ואז החיים קרו. ואז המוות. תחילת חייך נשזרה בסוף חייה של סבתא אורנה, אישה שאתה מכיר רק מסיפורים ותמונות, שלעולם לא יספיקו. וכאורה המסנוור, פי כמה העלטה עם לכתה מאיתנו. ימים טרופים, לילות ללא סוף, אמא שלך הלכה ונמוגה אל תוך מעגל קטן מאד של לחיות כדי לתפקד. הייתי על אוטומט, עטפתי אותך בשמיכות וחיבוקים אך את שאר העולם השלכתי. איך אפשר בכלל להכיל חוסר צדק כזה…ריחמתי על אבא, ריחמתי על עצמי, ריחמתי עליכם שדמות כל כך משמעותית כבר לא תהיה בחייכם יותר. בשבעה שלה עוד שכבת בעגלה, שקט ונוח, חייכת לכל מי שבא להציץ עליך. אנשים ניגשו אלי לפני שיצאו מהדלת, ״הילד הזה…יש בו משהו…הוא נותן לי כוח״.

 

היום אני יודעת שהקשר שלנו היה אז הפוך. אתה גידלת אותי.

מיום ליום, מחיוך לחיוך, הצלחת למשוך אותי למעלה. השגרה האוטומטית התרככה, הפינות התעגלו, הייתי מביטה בך ובוכה גם דמעות של הכרת תודה. היית מביט בי ומחייך, ואני האמנתי. האמנתי בכוונה שלך, נאחזתי באור שלך ונשמתי אותך עד שעליתי לפני המים.

 

וגם אז, לא עזבת אותי. המשכת להעניק לי נקודות אור זוהרות עד שלמדתי לשחות שוב במים הסוערים של החיים, עוד ועוד עד שהגעתי לחוף מבטחים, עד שחזרתי הביתה.

 

להיות אמא שלך זו המתנה הכי גדולה שקיבלתי בחיים, אין מישהו בעולם שמסב לי אושר גדול יותר ממך. אתה מצליח לחדור לנשמתי פעם אחר פעם ולרכך כל קושי בחיוך כובש. לימדת אותי שאתה אחר מכל מה שהכרתי, ושאני אמא אחרת מכל מה שדמיינתי. הובלת אותי בלי פחד ואני סמכתי עליך, כמו ידעתי שאתה הדרך.

 

לימדת אותי לבקש עזרה, לימדת אותי שלכל ילד קצב משלו, דרך משלו, חדר משלו בלב של אמא.

יום הולדת שמח תלתלים רכים שלי, אוריה. ילד לב הזהב, אמא כל כך אוהבת אותך.

על הניסים ועל הנפלאות

אם הייתי צריכה לנחש מה הדבר הכי חזק שתביא לחיי, כנראה שלא הייתי חושבת על עצמי. במיוחד בגלל שאתה דומה לי כל כך מכל כיוון, להיות אמא שלך זה לקבל הצצה די מטורפת אל החיים שלי.

גם אני בתור ילדה תמיד חשבתי בצמדים. א-סימטריה היתה מוציאה אותי מדעתי, והיה לי בראש סדר מיוחד לדברים. אתה, לפני גיל שנה, היית מסדר את הספרים על המדף כך שהכריכה תפנה החוצה, ועוד לפני שלמדת ממש לדבר היית קורא למטאטא ומגב ״טי״, ו״טה״, כאילו ידעת שהם זוג.  

בגן הייתי האחרונה תמיד לצאת לשחק בחול, וזה לא בגלל ששנאתי להיות בחוץ אלא בגלל שאהבתי להקשיב לריכולים של הגננות. עד היום אני לא חזקה במתמטיקה (אמן קח את היכולות האלה מאבא!!) אבל אני די בטוחה שהיכולת שלי לעשות 1+1 התבססה בארוחות הבוקר הארוכות שהייתי עושה לעצמי בגן אלון, שומעת איך ניצה ושושי מנהלות את העולם. אתה, בגיל שנה וחצי החלטת לקרוא לבובת הכלבה שאתה ישן איתה ליזי, על שם הכלבה של ג׳יימי וחגי שהיתה הכלבה היחידה בחבורה שלנו. לפני מספר שבועות כשסיפרנו לך שליזי כבר היתה זקנה מאד מאד מאד ומתה, חשבת קצת ואז אמרת: ״אבל אולי אני אתן לג׳יימי את ליזי שלי?״

כשהייתי בת שנה ועשרה חודשים סבא וסבתא הביאו לי מבית החולים אח קטן שאהבתי ממבט ראשון. עד גיל מאוחר חלקנו חדר מרצון, ואחר כך גם חברים, סודות ודירות. לפעמים אנחנו לא מדברים שבועות אבל יש בינינו מילים גם ככה. בגיל שנתיים ושמונה ימים אמא ואבא הביאו לך מבית החולים אח קטן שאהבת ממבט ראשון. עד גיל מאוחר תחלקו חדר (עד כאן אני יודעת), ואחר כך גם חברים, סודות ודירות (עד כאן אני מקווה). אני רואה איך השפה שלך ושל אוריה נבנית מיום ליום, איך הוא מעריץ אותך ואיך אתה שהוא אח שלך ויש בזה אחריות גדולה וכבוד והרבה מאד אהבה.  

ובין קווי הדימיון הרבים יש גם שוני בינינו. (מי יודע, אולי בכל זאת אבא הצליח להשחיל כמה מולקולות של DNA). עד גיל מאד מאוחר לא חשבתי שאני טובה בשום דבר באופן מיוחד. אתה כן. אתה טוב בכל דבר שאתה עושה, כי אתה באמת מנסה להשתפר כל הזמן. אנחנו רואים את זה, אנחנו מרגישים את המאמץ שלך ושומעים את ה״עוד פעם!״. זה כל מה שצריך כדי להיות באמת טוב במשהו- לנסות. לנסות עוד פעם. לא לוותר. לא להפסיק לרצות להשתפר.

אתה הרבה יותר סקרן ממני ואני חוששת שבקרוב אצטרך להפנות אותך לוויקיפדיה יותר מפעם ביום. באמת איתוש, אני לא יודעת בשלוף איך מטוסים לא נופלים מהאוויר…ובטח לא יודעת להמציא הסבר שיניח את דעתך ולא יגרור עוד שאלות לשאלה כמו ״למה כשעולים בעליה האוטו עושה שני רעשים שונים, אחד וון וון ואחד וווווווון?״ אל תשכח בבקשה שלאמא יש רישיון רק על רכב אוטומטי!

אני לא זוכרת כלום מגיל ארבע, אבל גם הזיכרון שלך הרבה יותר מפותח משלי. אני מקווה שביום שתהיה גדול מספיק לקרוא את זה תזכור שהיית ילד בן 4 מופלא עם מבט חכם ולב שמח, שהתרגשת מהעולם וריגשת אותנו בכל יום. תזכור שהתפקיד שהענקת לנו בנר שלישי של חנוכה, היום בו ״על הניסים ועל הנפלאות״ קיבל אצלנו פרשנות מציאותית, הוא תפקיד חיינו ואנחנו לעולם לא נפסיק להשתפר בו, למענך. ותזכור גם שעל אף הדמיון בינינו, ולמרות שאתה  אנחנו, אתה – אתה.