להחזיק את החוט

אוריה אהוב ליבי.

מחר אתה מתחיל קינדרגרדן ואני רוצה להכין אותך לאפשרות שאולי מדי פעם איזו מורה או חבר או מישהו בלי הרבה טאקט יקרא לך עפיפון.

ואני רוצה להגיד לך שאולי הם צודקים :) ושזה בסדר גמור.

כן, לפעמים זה נראה שאתה לא מקשיב. לפעמים זה נראה שאתה מתעלם. לפעמים לוקח לך זמן למצוא את המילים המתאימות. זה בסדר. כל עפיפון צריך למצוא את הרוח שלו.

מחר בבוקר אתה בעצם תתחיל את בית הספר למדעי הרוח.

יהיו ימים שהאוויר יעמוד. אתה תחזיק את עצמך בקושי. לפעמים אולי תרגיש שאתה נגרר על הקרקע.

יהיו ימים סוערים. אתה תעוף לכל הכיוונים, אולי גם תחשוב שאתה נקרע. אולי גם תנסוק גבוה במהירות או תצלול בחוזקה לאדמה.

ויהיו רגעים שאולי תרגיש שאתה לא יודע מהי הרוח הטובה בשבילך, ואיך לתפוס אותה. ברגעים האלה בבקשה ילד שלי, אל תסתכל על אחרים. הרוח שלך מתאימה לך ואתה לא תפספס אותה. היא תהיה מורכבת מהרבה זרמים של אוויר שאתה נושם ומלמד אותנו לנשום מהיום שנולדת.

לפני כמה ימים, למרות שכל כך רציתי ותכננתי את הרגע הזה, לא הצלחתי לצעוד איתך יד ביד אל הכיתה לפגוש את המורה שלך. במקום זה החזקתי את אביגיל ואת הדלת הגדולה, והאצתי בך להזדרז כדי שלא נאחר, והרגליים שלך ניסו להדביק את הקצב. בערב שיחזרתי את הרגע הזה והרגשתי אשמה גדולה. למחרת חיכיתי לרגע של שקט, התיישבתי מולך וביקשתי ממך סליחה. ואתה חיבקת אותי חיבוק שלא אשכח, מלא ברוך ונחמה.

זאת הרוח שלך.

תקופה ארוכה אתה מבקש שנרשום אותך לחוג כדורגל. נרשמנו לשיעור ניסיון, וכשהגענו אמרתי לך: תזכור אוריה, לא להוריד את העיניים מהכדור! הכדור מתגלגל? אתה אחריו! אל תעצור.

השיעור מתחיל, אתה מקפיד להקשיב למאמן, עושה חימום, רץ, קופץ, בועט, מוסר. מתחלקים לקבוצות, אתה לובש בשמחה את הגופיה האדומה, מסתכל לעברי בגאווה, מסתדר על קו האמצע. והנה, המאמן שורק, וכולם רצים, ואיפה הכדור? הנה אוריה, ימינה! רוץ! ואתה רץ, מאושר, עוקב אחרי הכדור, לרגע לא נח. מסירה ארוכה, הכדור חוצה את המגרש, העיניים שלי רצות קדימה ואני סופרת שישה ילדים אחרי הכדור, אבל איפה אתה אוריה? למה אתה לא רץ? הכדור מתגלגל! רגע, אמא. באמצע המגרש אתה נעמד, ממתין. העיניים שלך מסתכלות על הילד מהקבוצה השניה שנפל. מחכות לראות שהוא בסדר. הוא קם. מתחיל לרוץ. ורק אז גם אתה.

זאת הרוח שלך.

לפני שבועיים בפארק אתה עומד בקצו של מתקן גבוה, מנסה לשלוח רגל ולעבור למתקן הצמוד אליו. מאחורייך ילדים ממתינים בסבלנות, בעיניים שלך יש פחד. שולח יד, ועוד יד, והרגל שלך רועדת וחוזרת למקום. הברכיים מתכופפות, הקול נשבר, דמעה קטנה עומדת בקצה העין. הילדים מאחורייך עוקפים אותך, בלב שלך בטח התערבלו תסכול ואכזבה וקנאה. ״אמא אני לא יכול!! אני לא יכול לעשות את זה! תעזרי לי אמא!!!״ אני רק עומדת מתחתייך ומושיטה יד, הרגל שלך אפילו לא נעזרת בי ואתה מוצא את המקום הבטוח להניח אותה, מעביר את משקל הגוף לצד השני וחיוך גאה נמתח לך על כל הפנים. אתה מוצא את בן ליד המגלשה ומספר לו בגאווה ״אתה יודע איך הצלחתי לעשות את זה?! ביקשתי עזרה!״

זאת הרוח שלך.

ביום שני הרכבנו לכם בגינה מסלול נינג׳ה. מעשר בבוקר עד שבע וחצי בערב לא עזבת את המסלול. יום שלם עבר, ואתה עושה את המסלול עוד פעם ועוד פעם, מרחיק את הכסאות של הסטפר, משפר את הריצה, משכלל את ההליכה על הקורה, ופתאום כבר לא מטפס בהיסוס אלא מזנק על האבנים שבקיר. ולסבתא אתה מסביר בפייסטיים: אני עושה את זה עוד פעם ועוד פעם ואז אני נהיה טוב בזה.

זאת הרוח שלך.

כל אלה הם הרוח הטובה ילד שלי. הרוח הזו היא החברים שלך לכיתה, המורים שלך, שיעורי הבית וההפסקות. הרוח הזו תרים אותך למעלה, אבל אם אמא עוד זוכרת משהו משיעורי פיזיקה (כוח עילוי??), צריך לקרות עוד משהו כדי שתוכל לעוף. אמא צריכה לשחרר את האחיזה בגוף של העפיפון שלה.

ילדי המואר, ילד הנשמה שלי! אני מתחילה לשחרר אותך אל העולם האמיתי כי אני יודעת שתמצא את הרוח הטובה שתרים אותך למעלה. זה לא חשוב אם תלמד לקרוא בתוך שלושה שבועות או חצי שנה. זה לא חשוב אם לא תדע איך לחשב שטח של משולש או מה קרה בקרב באל-עלמיין (למרות שאולי בשביל הבריאות של אבא את זה תנסה לשנן). כל מה שחשוב זה שתמשיך להיות הילד הזה שכל מורה וכל הורה רוצה לעצמו. מלא בנחמה, באכפתיות, בצניעות ובהתמדה. אתה העפיפון החזק, הססגוני והמשוכלל ביותר שהומצא אי פעם. אין רוח בעולם שחזקה יותר ממך.

תצליח ילד שלי. ותזכור שאומנם אני משחררת אותך לרוח, אבל כל עוד תרצה, עד סוף הימים אני אחזיק את החוט שלך.

גוזרת ושומרת

לפעמים אני יכולה להרגיש בגוף זיכרון מהעבר. למשל להרגיש דגדוג בכף הרגל ולהיזכר שהלכתי יחפה כמעט כל הילדות וידעתי בעיניים עצומות מה זה כביש חם ומה זה תלתן ומתי יש את החלק החדש במדרכה שמובילה לחדר אוכל.

או להרגיש בנחיריים ריח אורנים של נוזל ניקוי לרצפה בצבע כחול זוהר ולדעת שזו אמא שלי שבסוף היום שוטפת את הבית ושוטפת מחשבות. ומחר אני אקום, כבכל בוקר, לבית נקי ומסודר ולמחשבות נקיות ומסודרות, ולא משנה כמה פעמים בחיים שטפתי את הרצפה בסוף היום, אף פעם לא הצלחתי לנקות ככה את הראש שלי ממחשבות כמו שאמא שלי הצליחה לעשות דרך קירות ובלטות מבריקות.

או לשמוע שיר של jewel ולהרגיש שוב כמו בנסיעה ההיא בקיץ 1997, בוואן גדול שאסף אותנו משדה התעופה והסיע אותנו ברחבי בוסטון, ובעיניים של ילדה בת 14 מקיבוץ ברמת הגולן העולם לעולם לא נראה גדול כל כך, ומפחיד כל כך.

או לראות ממש בבירור איך השמש נכנסת דרך המרפסת וצובעת באור רך את הרצפה המנומשת של הדירה שלי במלצ׳ט, ולהבין שהשמש בתל אביב האירה לי הרבה יותר מרצפה מכוערת ושכנראה לעולם לא אוכל שוב לחיות חיים חסרי פחד וגדושי תמימות כמו החיים שחייתי אז לאורה ולחומה.

או הטעם הזה, שאותו דווקא הצלחתי לשחזר פעם או פעמיים, של אורז אדום וגבינה בולגרית שהוא למעשה מהות המושג ״אוכל נחמה״ כי כשפלפל אדום ורסק עגבניות פוגשים אורז אצל סבתא שלי במטבח אז גם דמעות פוגשות כתף רכה ולב שבור פוגש עיניים אוהבות וידיים מחבקות עם ציפורניים מוקפדות פוגשות אותי ואוספות אותי לתוכן ואני יודעת שאהבה כזו אבסולוטית אני לא אדע בשום מקום אחר בעולם.

מאז שאביגיל נולדה לא כל כך היה לי זמן לחשוב עם כל החושים שלי ביחד. ידעתי שיגיע רגע חד מאד שהכל יתחבר בו, אבל לא ידעתי מתי.

לפני יומיים לקחתי את עידו למספרה, הושבתי אותו על ברכיי, וכמו אם השומרת על גוריה מכל סכנה, כל החושים התחדדו ופעמו יחד.

רחש המכונה,

יד עוטפת יד,

ריח של שמפו,

המבט המבולבל שלו ממוסגר בריסים ארוכים,

והטעם המלוח של הדמעות שלי, שמבינות לפני התודעה שלי שזו הפעם האחרונה של הפעם הראשונה, ושיצאתי מהבית עם תינוק, וחזרתי עם ילד.

ואני רוצה לצעוק לה ״תעצרי! הוא עדיין תינוק, אני עדיין לא מוכנה שיגדל!״ אבל היא כבר אוספת ומנקה לו את העורף, ומושיטה לי קצוות שיער בהירה למזכרת, ואני מרגישה שאת הרגע הזה אני אזכור בגוף עוד שנים ארוכות, עם כל החושים.

החוג לריקמת זכרונות

בכל שנה בזמן הזה כשהכל בחוץ מתחיל לפרוח אני נזכרת בך המון. דברים קטנים וכביכול זניחים, אבל ככה כנראה עובדים זכרונות. והיום אחרי כמעט חמש שנים קורה דבר עצוב – מלאי הזכרונות שלי ממך רק הולך ואוזל, ולעולם לא יהיו לי זכרונות נוספים ממך. בלב שלי אני מבינה את זה, אבל בראש שלי אני מדמיינת הרבה פעמים איך החיים היו נראים אם היית פה. כשקנינו את הבית שלנו דמיינתי איך את באה לבקר אותנו וכל הזמן אומרת ״זה בית עם אופי, זה בית עם אופי״ בניגון האופייני לך שהוא משהו בין שאלה להחלטה. אני יודעת שזה לא קרה באמת אבל האי-נוכחות שלך כל כך נוכחת בלב שלי שבכל פעם שעולה המחשבה לחפש בית אחר אני קצת חוששת איך לספר לך שנעזוב בית עם כל כך הרבה אופי…

כשעידו נולד לא הצלחנו לבחור לו שם. ההודעה על הלידה שלו בווטסאפ המשפחתי היתה כביכול רגילה אבל אני שכבתי לידו בלילה במיטת בית החולים והסתכלתי שוב ושוב מי קרא אותה ופשוט לא הצלחתי להאמין שאת לא שם. בכלל, ה״נראה לאחרונה״ זה אחד הביטויים המסוייטים ביותר. למחרת נכנסה האחות עם הטפסים והייתי חייבת

לכתוב איך נקרא לו. שי לחץ שנקרא לו עידו שבועות ארוכים. אני רציתי שם אחר. לא הסתדר לי עידו, יותר מדי ד׳, פחות מדי משמעות. האחות ראתה שאני מתלבטת ואמרה שתחזור עוד מעט, שאנסה לנוח. נזכרתי ששי אמר שהוא אוהב שאחת הפרשנויות לשם היא ״עדי״. פתאום הכל התחבר לי. איך היית אומרת להם ״אין לי תכשיטים, אתם התכשיטים שלי״. ואז ידעתי שאת שם. הרגשתי שמה שחששתי ממנו כל כך תמיד יהיה נכון. יש לנו ילד שאת לא מכירה, יש לך נכד שלעולם לא תכירי אבל גם ידעתי שיש לי הזדמנות לייצר עוד זיכרון ממך, אפילו בלעדייך. וכשכתבתי על הדף עידו אורן דביר פתאום לא ראיתי את כל הד׳ שהפריעו לי קודם, ראיתי רק שמה שמחבר בין מי שהוא למי שאנחנו זה את.

עם אביגיל זה היה כבר שונה. זו היתה פשוט מציאות, אבל היא כאבה בצורה אחרת. כי היא בת אולי. כי קשר בין אמא ובת ובין סבתא ונכדה הוא פשוט אחר. נזכרתי איך נסענו ביחד למיני מסיבת טרום חתונה שלי, כל הנשים במשפחה לעשות ציפורניים. ישבתי ברכב איתך ועם ליה הקטנטונת, את נהגת ומישהו צפר לך ואמרת בקול ״תסע לאט! יש לי כלה ותינוקת באוטו!״ ותוך כדי שמת את היד שלך על ליה שישבה בכסא לידך מקדימה. והנה, עשר שנים אחר כך אני זוכרת את הרגע הזה כאחד מרגעי הנשיות המזוקקים ביותר שהייתי עדה להם. כי רק אישה יכולה בו זמנית גם לנהוג, גם להגן בגופה על חסר ישע, וגם לזרוק לאוויר באגביות משפט כל כך מלא תוכן. היית תמיד ערה להבדל הזה בין נשים וגברים, תמיד דאגת להזמין גם אותי ואת דרורית ללכת לצידך ולצד יעלי, זה היה כל כך נעים. אביגיל גם נושאת איתה שם לכבודך ולזכותה הגדולה. אבל אני מרגישה שזה הרבה יותר מזה. שיהיה בה הרבה ממך.

עצוב לי שהחוג לריקמת זכרונות שלנו נסגר. שאת לא כאן. עצוב לי שהשפה שלך איננה. אני מרגישה שהאהבה שלך, האימהית, מאד מאד חסרה. היד המכוונת. אבל כמו שהיית אומרת…הכל מחלחל…ושי הוא אבא עם הרבה מאד אמא בתוכו.

אני מתגעגעת אליך, תמיד, ועכשיו במיוחד.

שלושים ומשהו

שנה וקצת חלפו מאז שכתבתי כאן בפעם האחרונה. מדי פעם שאלו אותי אם הבלוג עוד קיים ועניתי בחיוך שאנחנו בהפסקה. לפעמים החשיפה, גם אם היא יזומה, יכולה להציף, והשנה הזו היתה שנה של התכנסות.

קצת אחרי שחגגתי יום הולדת 35 התחלתי לחזור לחיים. עידו היה כמעט בן שנה, שי התייצב בעבודה, הילדים הגדולים חיו בשגרה נעימה ובוטחת ואני עשיתי כל מיני פרוייקטים בבתים של חברות ואהבתי כל רגע מזה. במקביל התחלתי ללכת לשיעורי זומבה ואהבתי כל רגע גם מזה. ואז ביום גשום אחד גיליתי שהבחילה שקמתי איתה בבוקר היא לא הנגאובר, היא הריון.

הריון שתפס אותי לא מוכנה, לא מרוכזת, ולא מאמינה.

״אבל רק חזרתי לחיים״, אמרתי לשי בין הדמעות, עדיין לא יודעת כמה בעצם החיים חזרו אלי במהדורה הכי חגיגית שלהם.

שלושה רגעים מיוחדים בשנה הזו עזרו לי לגדול ברוח.

שיחת הטלפון מהרופאה שרצתה לבשר לנו בעצמה שהפעם זו בת והשיחה שביצעתי למחרת למרפאה כדי לוודא ששמעתי נכון…למרות שכבר הייתי מנוסה בהריונות, הפעם ההרגשה היתה איכשהו שונה.

עידו ואני מכורבלים בערסל ביום הכי חם בשנה, כששי לקח את הילדים הגדולים לקמפינג.

הוא נרדם ואני הסתכלתי עליו והוא נראה לי כל כך כל כך קטן, לא הצלחתי להאמין שבקרוב יהיה לי בידיים משהו קטן יותר, ופחדתי פחד אמיתי שהכל קרה מהר מדי ושכל הדבר הזה גדול עלי. אני חוזרת לתמונה הזו בכל פעם שאני מרגישה שכל הדבר הזה גדול עלי ומזכירה לעצמי שהצלחתי לקום מהערסל בשרב בשבוע 34.

והרגע הזה, שעה וחצי אחרי שאביגיל נולדה וראיתי אותה סוף סוף בישיבה זקופה ובראש שלי חלפו מהר מהר כל המחשבות מהשנה האחרונה וברגע בהיר וברור אני קולטת שכל חלומותיי התגשמו, שהמשפחה שרציתי לעצמי מאז שאני בת 15 ומאוהבת בשי כהן ברמה מביכה התגשמה כפי שחלמתי אותה אז. ואני גם מבינה שסיימתי ללדת ילדים והמשפחה שלי הושלמה ואיך יכול להיות שהתחלה כל כך מבטיחה היא גם פרידה מהנס המדהים הזה של בריאת חיים. ואת כל הרגש הזה תופס במקרה בעדשת המצלמה האיש שבלעדיו החלומות שלי היו עדיין חלומות.

יום הולדת שמח לי. שמח מאד.

img_7145

תשע״ז ועכשיו

ארבעה דברים גדולים הביאה איתה תשע״ז.

עידו, התכשיט שלנו, ילד הפלא הקסום שהצליח לעצור את הזמן, שלחיות דרכו שוב את החודשים הראשונים לחיים זו חוויה שאין מילים לתארה. הוא ילד שלישי קלאסי, ילד סידורים שמהבוקר עד הערב מרקידים אותו לצלילי החליל של ארבעה אנשים שונים שלכל אחד מהם לו״ז אחר, ועדיין הוא מחייך…ומזכיר לנו כמה אושר ושמחה ואהבה מביא תינוק קטן למשפחה. כמה חיכיתי לילד הזה. כמה היה שווה לחכות.

טיול הקרוואן שלנו, שהיה הטיול הכי אדיר שעשינו בחיים (כן, אפילו לפני הילדים, כן, אפילו יותר אדיר ומספק מהנסיעה מביסל״ש למדור משתחררים, כן!!!), שנתן לנו הרבה מעבר לחוויות ונופים מרהיבים וזמן משפחתי משובח. קיבלנו הצצה לאמריקה אחרת שאנחנו לא מכירים ממקום מושבנו במעוז הוואספים של ארצות הברית. בלילות כשהילדים היו נרדמים היינו שולפים מגנום מהפריזר ומדברים על החיים, כמו שפעם עשינו כשהיינו צעירים וחולמים, כשעוד לא ידענו שתפקיד חיינו הוא להיות מראה לילדים שלנו, להראות לכם דרך הרגליים, דרך המילים שלנו ודרך כל נשימה שהעכשיו נחשב. שאנחנו נדאג להם לעתיד ונהיה להם עבר אבל שיחיו את העכשיו שלהם כל רגע, וגם אנחנו. בטיול שלנו פגשנו סבא שמטייל עם הנכד שלו בן השש, זוג צעיר עם תינוק בן חודשיים, זוג בגילנו שהילדים שלהם בחינוך ביתי והם מטיילים ברחבי היבשת, ומשפחה אחת שהשאירה אותנו עם ים מחשבות- אבא ואמא בשנות הארבעים המאוחרות עם ילד עם תסמונת דאון שנשארו להם רק עוד חמש מדינות בארה״ב לסמן עליהן וי. קל להניח שהחיים שלנו, על הנייר, יותר פשוטים ונוחים משלהם. והנה, הם חיים את חייהם בצורה הרבה יותר שלמה מאיתנו. בנסיעות הארוכות כשהילדים נרדמו מאחורה והיו לנו רגעי חסד שישבנו אחד ליד השניה עם מוזיקה עברית מתנגנת, רוח בשיער ושקית צ׳יטוס, אי אפשר היה להתעלם מהשאלה הזו:למה להמשיך לחיות בצורה המעגלית הזו של בית עבודה ילדים וסופר כשאפשר לא? זה באמת כל כך פשוט? ייתכן שזה רק בראש שלנו?

מה לקחנו מהטיול הזה מלבד שק החוויות, 2,600 תמונות ו21 סרטוני וידאו של ״שי בשידור״? לקחנו קצת פרופורציות. ימי החופש הנצברים האלה שיש לכם בעבודה? קחו אותם! נצלו אותם! לכו לשכב בערסל בפאתי יילוסטון או בגינה, תישנו עד מאוחר ותראו נטפליקס כל היום. כסף יבוא וכסף ילך, יותר חשוב שנהיה בריאים ושמחים.

בתשע״ז זכיתי לבלות תחת קורת הגג שלי עם כל המשפחה שלי, ביחד. דבר שלא קרה המון המון זמן. תמיד היתה לי מערכת יחסים טובה עם ההורים שלי אבל רק לאחרונה אני מרגישה שאני באמת מבינה אותם. ומבינה שאני לא רוצה לשנות אותם, אני רק רוצה לשמוח שיש לי אותם ולדאוג להם כמו שהם דואגים לי כל החיים. אני אמא כבר כמעט שש שנים ועדיין בלילה לפני שאני נרדמת המחשבה האחרונה שעוברת לי בראש היא שגם הם עוצמים עיניים ומבקשים בשביל הילדים שלהם את כל הדברים הטובים, בדיוק כמוני. 

הדבר האחרון שתשע״ז הביאה איתה הוא התרפקות נוסטלגית. בשנה הזו ילדתי את עידו, זהר ונועה ילדו את נעם ודרור באותו יום, ונטע ילדה את נלי. צירוף המקרים הזה קיבץ אותנו, ארבע חברות ילדות, לקבוצת הווטסאפ הכי שווה שיש לי ברשימה, ״חצבים פורחים״.

את השם לכיתה שלנו בחרנו בשנת תש״ן, בטיול סתווי בחניון שמעבר לכביש המערכת בעין זיוון. עלינו לכיתה א׳ ולקחו אותנו לטבע כדי לבחור שם לכיתה, כמיטב המסורת הקיבוצית. כשחזרנו לבית הילדים חיכו לנו ילקוטים עם קלמרים. עברנו בשער פרחים בכניסה לבריכה, רכובות על כתפי האבות, ושרנו את המנון בית הספר. נטע ואני היינו באותה כיתה כל היסודי. נועה וזהר היו בכיתה המקבילה. בחטיבה התחלפנו, נועה ואני מול נטע וזהר. ואז אני עזבתי לבוסטון, זהר ליסוד ונטע לכפר ורדים ורק נועה נשארה לשמור על עין זיוון.

המרחק עשה את שלו ואיבדנו קשר, נועה ואני עוד נפגשנו כשהתגייסתי לצבא (והיא ליוותה אותי לבקו״ם, כפרה עליה, ובאה לשני טקסי סיום שלי), וכשהתחלתי ללמוד באוניברסיטה יום אחד דן חזר לדירה המשותפת שלנו וסיפר לי שהוא פגש את זהר ברחוב, אבל לא לקח ממנה את הטלפון שלה. באותו יום חזרתי לרוטשילד למקום בו הוא אמר לי שהוא ראה אותה, עברתי בכל אחד מהבניינים וחיפשתי שמות על תיבות הדואר. לא דיברנו שנים ועדיין משהו בי בער כל כך לראות אותה. כשנפגשנו סוף סוף זה היה מיידי, כאילו לא נפרדנו מעולם. תוך שעתיים כבר התעדכנו על הכל, ואחרי כמה חודשים חלקנו דירה, חלקנו ארון בגדים וחלקנו סודות.

בשנה השנייה ללימודים של שי כבר הייתי בהריון עם איתמר, נסענו לקליפורניה ובאל.איי פגשנו את נטע. גם שם הכל הרגיש טבעי, הצחוקים והידיעה שהיא יודעת עלי דברים שאני רוצה לשכוח אז אין שום מסכות.

לא ראיתי אותן שנים. חלק יותר וחלק פחות, אבל ביום שפתחתי את הקבוצה הזו עמדתי במקלחת ובכיתי דמעות געגוע כבדות וגדולות, לאוסף מכתביות וסבונים, לתצוגות אופנה בבגדי גוף, למסיבות כיתה בדיסקו, למשחקי שלפלף, למכנסיים אצל ציפי, לימים שלמים של רביצה בבריכה, למוטל בספק כל יום בהסעה חזרה, ליפים והאמיצים כל יום בעשרה לארבע, לעוגת סברינה, לצחוק של סורינה ששומעים עד קצה השכונה, לקול של אבא של נועה כשהוא קורא יזכור ביום הזיכרון, לתחושה החמה והמחבקת של להרגיש שוב ילדה. כל אחת מאיתנו חיה במקום אחר על כדור הארץ, ארבעה מקומות שונים כל כך, וגם אנחנו שונות כל כך- תמיד היינו אבל עכשיו זה כבר לא משנה. אני מרגישה שיש בינינו חוט מקשר שאי אפשר לפרום, אולי כי יש משהו בחברות ילדות שהוא כמו ברית, כמו שפה משותפת שזר לא יבין, כמו לחזור הביתה. והמפגש, גם כשהוא וירטואלי, הוא כמו מעגל שממשיך ומסתובב, רק שבסיבוב הזה אנחנו דוחפות תינוקות בעגלה והאימהות שלנו סבתות.

לא ידענו אז שהשם שנבחר לכיתה שלנו יסמל כעבור שלושים שנים משהו גדול כזה. החצב, שמסמל את בוא הסתיו, ויכול כמו לחצוב בסלע ולפרוח בכל שנה מחדש.

שנה טובה, שנת ריח תינוקות וצעדים ראשונים, שנת חלומות שמתגשמים, שנה של מפגשים משפחתיים, ושנה של פריחה מבעד לסלעים.

שלום כיתה K

איתמרי,

מחר בבוקר אתה תתחיל את הקריירה שלך באקדמיה, מסע שבצעדיו הראשונים אנחנו נצעד לצידך, ובמהרה אתה תשיג אותנו.

הייתי רוצה להגיד לך שאנחנו יודעים לקראת מה אתה הולך, אבל לא אני ולא אבא הלכנו בדרך הזו, אף פעם לא עלינו לקינדרגרדן, כיתת ביניים בין גן חובה וכיתה א׳, אף פעם לא ישבנו בכיתה של 21 תלמידים ואף פעם לא התיישבנו ביום הראשון ללימודים בכיתה שלא כתוב בה בשום מקום ״שלום כיתה א׳״. זו למעשה הפעם הראשונה שאנחנו משחררים אותך לדרך שהיא זרה לנו לחלוטין, ואני מודה שאנחנו מתרגשים הרבה יותר ממך.

הלוואי והייתי יכולה להגיד לך שיש דרך פלאים לצלוח י״ב כיתות, אבל אפילו אם נסתכל רק עלי ועל אבא אפשר לראות שאין דבר כזה…אני עוד בתחילת אוגוסט הייתי מחדדת את כל העפרונות, מכינה שיעורי בית ברגע שהייתי נכנסת הביתה, חורשת למבחנים ולא מבריזה מאף שיעור, ואילו אבא היה מגיע לשיעורי כלכלה באוניברסיטה עם עט בכיס ועיתון ספורט מקופל…ונחש מי מאיתנו עשה תואר במלצרות.

הייתי רוצה להגיד לך שבית ספר זה נורא חשוב, אבל אני לא מאמינה בזה. אני כן מאמינה בלב שלם שללמוד זה חשוב- 

ללמוד להיפרד מאמא ואבא 

ללמוד להכיר חברים חדשים

ללמוד להתמודד עם פחדים

ללמוד להצליח לא על חשבון אחרים

ללמוד להתאכזב בלי להלבין פני אחרים

ללמוד לנהל זמנים וסדרי עדיפויות

ללמוד על בנים ועל בנות קשרי חברויות

ללמוד לחמול

ללמוד למחול

ללמוד שאין בעולם שום ספר שילמד אותך להצליח-

יש רק התמדה, סקרנות ויושרה.

מי שחי ביושר

מי שמושיט יד לעזרה,

מי ששמח בשמחת אחרים ועצוב בכאבם,

יראה ברכה וימצא טוב.

תצליח ילד שלנו, בדרך שלך. אנחנו לצידך עד שתעקוף אותנו. ואז מאחורייך, לנצח.

שבע

הוא היה שם באישון ליל, עם מכתב מחברה,

כשחשבה ששוב היא לבד, בארץ קרה וזרה.

הוא היה שם בשבת ההיא, בא עם חבילה,

להזכיר לה מה זה בית, וחבר, ומשפחה.

״בשבילך אני הולך״ במסע סוף מסלול,

היא חיכתה לו שיחזור, שיסיים את הטיול.

היא לא אחת כזו שאת הטוטאליות שומרת לאירועים,

לא הסתירה אף לרגע שהוא כל האבירים,

והוא חשש, איך היא יודעת? קרו כל כך הרבה דברים…

אבל מן הרגע הראשון שפירפרו הפרפרים היא הרי ידעה

שהשקע בצוואר שלו מתאים בדיוק לכף ידה.

והוא ידע אז בנסיעה על כביש אחד

שלצידו במכונית צריכה להיות אישה אחת בלבד,

זו שהמצח שלה מגיע לשפתיו,

ושבעיניים שלה הוא רואה את ילדיו.

וכשבתום ההפסקה המסך עלה,

רעדו שניהם על הבמה.

לא כי שכחו את המילים והתוים,

אלא כי מישהו למעלה סידר להם מחדש את הכוכבים.

כשעמדו מול המארחת ההיא בבית הקפה

הם ידעו שהסוף סוף-סוף הגיע,

והסוף יהיה יפה.

הוא כמו החול לדמעותיה,

סופג אותן בשקט ובחיבוקו הן מתרחבות.

וכשהחול בוכה היא רק עוטפת

כי גם גלים יודעים לשתוק.

הוא הכותל לפחדים ולשדים, לבהלה.

היא יודעת שהוא פוחד רק מסימני השאלה.

הוא אדם של מחשבות, רציונליסט ואתי,

היא פועלת על רגש ״ושיהיה אסתטי״.

וכשרע להם, ורע, כי ככה זה תמיד,

הם נזכרים ביום ההוא, שהיה כל כך מפחיד.

איך הגיעו מקצה העולם לאותו בניין ישן גדול,

לא הכירו אף אחד בגיל בו זה אומר הכל,

ושם, מתחת לרקיע הכותנה,

התחילה האהבה שלהם לפני כמעט עשרים שנה.

שם מצאו זו את זה ומצאו שוב את הקצב,

של הלב,

של הקול,

של שמחה ועצב.

של נשימות וצירים,

של צחוק ילדים,

של חתונה ביום שרב וטבעת נישואים.

גיבורי תרבות

סבתא שלי, מריאנה גבעול לבית הנשל, נולדה ב1923 בגרמניה למשפחה אמידה מאד. אביה, מוריץ הנשל, היה עורך דין מפורסם בברלין של שנות השלושים, ואמה, הילדגרד, היתה אחות ורוקחת. היתה לה אחות קטנה בשם לילי. זה בערך מה שידעתי על ילדותה של סבתא שלי עד גיל 12.
IMG_6647
זה, ואיזה סיפור על מזוודה.
כשסבתא שלי היתה בת 15 ההורים שלה הבינו שמשהו גדול ורע עומד להתרחש בגרמניה, ושלחו את לילי לאנגליה ואת סבתא שלי לפלשתינה.
תארו לכם איך מתהפכים חייה של ילדה שאתמול עוד אכלה מכלי כסף בבית עם משרתים, ובין לילה היא מגיעה לעין חרוד וישנה בצריף עץ על שק יוטה ריק (לקח זמן עד שסבתא שלי ושאר הנערים והנערות שעלו איתה הבינו שאת השקים צריך למלא בקש ואז השק הופך למזרון).
מוריץ והילדגרד, סבא וסבתא רבא שלי, נשארו בברלין ולשם שלחה סבתא שלי מכתבים ארוכים בגרמנית, וסיפרה להם על ארץ ישראל.
מוריץ היה אז יושב הראש האחרון של הקהילה היהודית בברלין, עד שיום אחד ביוני 1942, הועתקה כתובתם לטרזנשטט.
צהוב

   *

מחנה טרזנשטט היה גטו לראווה בצ׳כיה, בו רוכזו אנשי רוח, אומנים, מוזיקאים ומדענים מרחבי אירופה, אשר קיימו בו, לצורכי תעמולה נאצית, חיי תרבות עשירים. במאי 1945 שוחרר המחנה על ידי הצלב האדום, סבא מוריץ וסבתא הילדגרד עלו על ספינה והגיעו לבת-ים. סבא מוריץ נפטר ב1946, שמונה שנים לפני שנולד נכדו הבכור, אבא שלי, יואל.

סבתא הילדגרד, שהיתה צעירה ממוריץ בעשרים שנים לא כל כך תמימות, העידה במשפט אייכמן וסיפרה על ראשית הגירושים ההמוניים של יהודי גרמניה למחנות ההשמדה במזרח אירופה (דקה 34 ואילך). כשחזרה מהעדות פסקה- לא עוד. אינני מוכנה לדבר יותר.
כשהיא מתה ב1983, חודשים ספורים אחרי שאני נולדתי, סבא שלי, שמואל גבעול, היה זה שהגיע לדירתה, ארז ופינה אותה.

מתחת למיטה שלה הוא מצא מזוודה.

שמואל, כמו ייקה טיפוסי, הביא את המזוודה לסבתא שלי ואמר לה- תפתחי.
מריאנה, כמו ייקית טיפוסית, אמרה לו- לא אפתח.
כך חלפו להן שנים רבות. סבא וסבתא שלי גידלו גינה לתפארת שגבלה בשטחי מקווה ישראל, בישלו ארוחות בוקר מפוארות שצרובות לכולנו היטב בזיכרון, תלו כביסה על החבל, בנו לנכדים שלהם תיאטרון בובות וארגז חול ומילאו את החופשות בחולון בשסק, גלידת וניל עם תרכיז פטל, ומהדורת חדשות בגרמנית.
ובכל פעם שסבא שלי העלה את נושא המזוודה המסתורית, סבתא שלי חזרה ואמרה- זה של אמא שלי ואני לא פותחת.
עד שיום אחד כנראה נמאס לה שסבא שלי יושב לה על הוריד, ואולי גם היא כבר נהייתה סקרנית, והם פתחו את המזוודה.
מלבד מכתבים שהילדה מריאנה כתבה להוריה, הם מצאו שם עשרות מסמכים שסבא מוריץ שמר והביא איתו ארצה: שירים, ציורים, רישומים, תעודות, מחזות, אופרה ומכתבי תודה.
הסתבר שסבא מוריץ חבש שני כובעים בטרזנשטט:
הוא היה מנהל סניף הדואר ולו 30 עובדים, מה שאיפשר לו גישה למכונת כתיבה ובעזרתה ניהל רישום מסודר של כל מי שנכנס למחנה וכל מי שיצא ממנו. בתמונה כאן למטה רואים רשימה של עובדי הדואר, ואלו המחוקים באדום נרצחו.
הדואר
בכובעו השני עמד מוריץ בראש ה״ועדה לשעות הפנאי״, אשר היתה אחראית לחיי התרבות בגטו. אז כבר בן 65, היה מוריץ לזקן השבט במחנה. תוסיפו לזה את הכבוד הרב שרחשו לו אנשי הקהילה היהודית, ואת העובדה שבאומנות כמו באומנות אין דבר כזה לא ליצור גם כשהשמיים נופלים, וקיבלתם  שיטה יהודית מתוחכמת לתיעוד היומיום במחנה: כל תיעוד אמיתי של הזוועות היה מביא להריגתו של המתעד על המקום, ולכן יושבי הגטו היו מקיימים אירועי תרבות ״לכבודו״ של מוריץ (למשל לציון יום הולדתו) ומעניקים לו ציורים, מחזות ומסמכים שונים אשר לא אחת שימשו כמסווה למציאות בגטו. כך למשל, את האופרה Die Fledermaus הפכו לסיפור המחנה והמחסור באוכל, הגיבור הוא הטבח והאשמה היא גניבת אוכל:
ובציור שצייר פיטר קין ב1944, ניתן לראות את סבא מוריץ כמנהל ה"קרקס" המתחולל בטרזין:
סבתא שלי נפטרה כשהייתי בת עשרים. אבא שלי התקשר לוי-פי-אן הצבאי שלי להודיע לי, ובאותו ערב כבר הייתי על הרכבת מבאר שבע לתל-אביב, בזמן שהוא ויותם טסו לארץ להגיע להלוויה.
אני לא זוכרת כמעט שום דבר מההלוויה שלה, לא את סבא שלי ולא את אבא שלי או אחיו ואחותו ולא אף אחד אחר. כשהתחלנו לצעוד לקבר התחלתי לבכות וזה נמשך עד שהגענו הביתה. יותם חיבק אותי כל הזמן שהיינו שם ואני בכיתי מהמפגש הראשוני עם המוות כמו שלא בכיתי בחיי קודם לכן.
סבא שלי הוסיף לתחזק את אוסף המסמכים שבמזוודה במשך שני עשורים, דאג להביא את הטקסטים לתרגום ולשפוך אור על חייהם של חמו וחמותו בשנים ההן בגרמניה. בשנת 2003, מעט אחרי מותה של סבתא שלי, הוא טס עם עותקים שהכין וביחד עם הוריי, יואל ושרונה, הגיע למוזיאון לחקר השואה בוושינגטון די.סי להציג להם את הסיפור. הוריי מספרים שאוצרי המוזיאון נדהמו ממה שראו לנגד עיניהם, וביקשו מסבא שלי את העותקים המקוריים למשמורת, שם הם נמצאים עד היום.
סבא שמואל נפטר בשיבה טובה בשנת 2009, שלושה ימים בלבד לאחר שנולד מיכאל, הנין הראשון שלו. לפני שנפטר הוא השאיר לנו צוואה מצולמת בה ביקש מאיתנו לא להיות עצובים על לכתו אלא לחגוג את החיים שחי.
אני חושבת לא מעט מה גרם למוריץ לשמור את מה ששמר, שבטח היה רק חלק קטן ממה שנוצר שם ב״כפר האומנים״ הכי מחליא שיצר האדם. אולי חיי התרבות שנכפו עליו, המוזיקה שעוד התנגנה באוזניו והצבעים שנשקפו אליו מדפים צהבהבים בזמן שהעולם שבחוץ היה שחור משחור, אולי הם הפיחו בו תקווה שההצגה חייבת להימשך. אולי המשפטן שבו הבין שיהיה משפט ויצטרכו עדויות. אולי הוא פשוט היה גרמני אסלי שאהב שהכל מסודר. ואולי זו המחשבה הקטנה שהעז לחשוב, שבעוד 75 שנים, אי שם בעולם החופשי תשב הנינה שלו עם תינוק ישן בזרועותיה (שאגב, נולד בתאריך הלידה שלו, בהפרש של 138 שנים) ותעביר הלאה את הסיפור הזה, ותראה לכל מי שרק ירצה שב1944, בטרזנשטט, אנשים חלמו על ירושלים.

רק היי לי לנשימה

אף אחד לא מכין אותך לכמה זה יכאב, הפרידה.
את גדלה לאט מילדה עם מבט בוטח בעולם בטוח לנערה די כעורה בעולם של אינטריגות ומשחקי שליטה, ויש לך מזל כי יש לך חברה אחת, אולי אפילו כמה, שגם להן די קשה לגדול וביחד איכשהוא זה קל יותר.
את הולכת לצבא והחברות שלך צמודות אליך 24/7 בשיעורי הקלדה ושמירות, אתן כותבות מכתבים ארוכים ופוקחי עיניים, הן רואות דברים שאת לא על העתיד שלך, ועל העתיד *שלך* לא אכפת להן להתאבד. הן שם כדי להגיד לך- הוא האחד. או שאת רואה אותן פעם ב28 ימים אבל הן שם כשאת צריכה להבין באיזה יום של המחזור צריך להתחיל לקחת גלולות והן שם כשמטיסים אותך ספיישל להתאשפז באיכילוב והן שם לחבק בלי מילים אחרי הפרידה הנוראית ההיא.
את עוד לא יודעת את זה אבל את בשיא שלך, את בת 24 והחיים שלך כל כך יפים ופשוטים ונטולי מטען, את חופשיה. והן שם, פתאום, באמצע הרחוב, והן כבר לא עם חולצה גזורה ומרטינס אדומות, הן פתאום גם חופשיות כאלה, כמוך. אבל המרחק הוא כלום כשמדובר בחברות מגיל אפס, ועשר שנים של נתק בקשר נזרקות תוך שניות לפחי ההיסטוריה ושוב אתן ביחד, עם הזכרונות מטיולי המשפחות ושיעורי השחייה בגן, וגם הן שם להעביר דירות, להעביר האנגאובר, להעביר את הלב השבור שלך מהספה בסלון למיטה, לכסות אותך ולהגיד שככה זה באהבה.
ויום אחד את עוזבת.
והן שם.
ואת פה.
וזה אחר.
ואת מתחילה חיים חדשים ואין לך אותן יותר בחיוג מקוצר כי כשאת ערה הן כבר ישנות. אבל הן שם במחשבות. וגם את?
והחיים החדשים האלה, את כבר בת שלושים, אין לך כוח יותר למצוא חברות חדשות. את רוצה את החברות שלך, שכבר יודעות איפה כל הכפתורים שלך. אבל הנה הן, עוד כמוך. גם הן נפרדו משלהן. הבדידות הזו בכל פעם מחדש מצמיחה עוד חברה. ואז גם היא עוזבת. ושוב את מול העולם, חשופה. את יודעת שהחברות הזו תחזיק, בדיוק כמו הקודמות, כי כבר נשזרתן זו בחיי זו. אבל את גם יודעת כמה המרחק יכאב, שוב.

…ואת אינך

הזמן רופא נאמן, היית אומרת.
כמו רופא מיומן, הוא רואה כמה צעדים קדימה, יודע את הדרך ותופר את הפצע בתפרים שנמסים בעצמם.
ביום שנפרדתי ממך בבית החולים כבר לא היית דומה לעצמך בכלל. ידעתי שאת שם אבל הגוף היה אחר לגמרי. שכבת מכוסה ומחוברת לכל מיני צינורות, ואני מעולם לא הרגשתי ערומה ומנותקת יותר. ככל שהכאב העצום בו נלחמת הלך ושכך, הרגשתי איך הלב שלי נקרע מבעד לגוף, איך כל העצבים שלי חשופים, חשתי את הדופק פועם בארבע גפיים והבנתי שככה מרגישה נפש מפורקת.
תקופת ההחלמה נדמה שארכה נצח. הכל כאב בהתחלה, הדמעות היו כתמיסת מלח על כוויה טריה והמחשבות כסכין מנתחים על העור, ללא הרדמה. למה זה קרה. זה לא פייר. איפה את?
הזמן רופא נאמן.
חזרנו לנשום, הפצעים השטחיים החלימו, טווח התנועה גדל. אני כבר יודעת מתי להצטייד בפלסטר גדול במיוחד, לא מעיזה לאפות לחמניות בלי קופסת טישו לידי ולא שומעת שלמה ארצי.
אבל יש גם את הרגעים הלא צפויים, בהם נפתחים התפרים והלב שוב עומד חשוף ולא מאמין שאת לא פה.
הרגע הזה שאוריה מקשקש לעצמו בחדר ופתאום יש שקט ארוך, וכשאני מציצה עליו אני רואה שהוא מתבונן בתמונה שלנו יחד, ויודע להגיד שזו סבתא, ואמא, בים בהוואי. וזה יה-יה בבטן של אמא, רק ערב קודם לפני שצילמנו את התמונה הזו גילינו שהוא בדרך אלינו, וזו התמונה היחידה שיש לי עם שניכם.
הרגע הזה שהמשימה החודשית בגן של איתמר היא להביא תמונה מהבית, ומבין אלפי התמונות שיש לו הוא בוחר את התמונה שלו אתכם בגן השעשועים בשכונה, כמה ימים אחרי שהגעתם לסיאטל. הרגע ההוא שהגננת מספרת שהוא סיפר לכולם שאלו סבא וסבתא שלו מישראל, ואחרי שאני שואלת אותו על זה הוא עונה- לא ידעתי איפה סבתא אורנה גרה.
הרגע הזה שהבן שלך, המתנה, מגיע להישגים בעבודה, והגאווה שלך כל כך חסרה.
הרגע הזה שאנחנו מנתקים את הטלפון מהסוכנת שמבשרת שקיבלנו את הבית, ואנחנו שמחים ומתרגשים וגם חוששים כי אף פעם לא קנינו בית, זה משהו של גדולים. והחשש הופך לעצב כשאנחנו קולטים שתיכף נעזוב את הדירה שלנו, שבין כתליה רקמת לנו זכרונות, חיבקת בה את הילדים שלנו, שמענו את קולך, ונעבור לבית חדש, שלעולם לא תבקרי בו. אוף, הנדנדה במרפסת היא בשבילך. איפה את?