החוג לריקמת זכרונות

בכל שנה בזמן הזה כשהכל בחוץ מתחיל לפרוח אני נזכרת בך המון. דברים קטנים וכביכול זניחים, אבל ככה כנראה עובדים זכרונות. והיום אחרי כמעט חמש שנים קורה דבר עצוב – מלאי הזכרונות שלי ממך רק הולך ואוזל, ולעולם לא יהיו לי זכרונות נוספים ממך. בלב שלי אני מבינה את זה, אבל בראש שלי אני מדמיינת הרבה פעמים איך החיים היו נראים אם היית פה. כשקנינו את הבית שלנו דמיינתי איך את באה לבקר אותנו וכל הזמן אומרת ״זה בית עם אופי, זה בית עם אופי״ בניגון האופייני לך שהוא משהו בין שאלה להחלטה. אני יודעת שזה לא קרה באמת אבל האי-נוכחות שלך כל כך נוכחת בלב שלי שבכל פעם שעולה המחשבה לחפש בית אחר אני קצת חוששת איך לספר לך שנעזוב בית עם כל כך הרבה אופי…

כשעידו נולד לא הצלחנו לבחור לו שם. ההודעה על הלידה שלו בווטסאפ המשפחתי היתה כביכול רגילה אבל אני שכבתי לידו בלילה במיטת בית החולים והסתכלתי שוב ושוב מי קרא אותה ופשוט לא הצלחתי להאמין שאת לא שם. בכלל, ה״נראה לאחרונה״ זה אחד הביטויים המסוייטים ביותר. למחרת נכנסה האחות עם הטפסים והייתי חייבת

לכתוב איך נקרא לו. שי לחץ שנקרא לו עידו שבועות ארוכים. אני רציתי שם אחר. לא הסתדר לי עידו, יותר מדי ד׳, פחות מדי משמעות. האחות ראתה שאני מתלבטת ואמרה שתחזור עוד מעט, שאנסה לנוח. נזכרתי ששי אמר שהוא אוהב שאחת הפרשנויות לשם היא ״עדי״. פתאום הכל התחבר לי. איך היית אומרת להם ״אין לי תכשיטים, אתם התכשיטים שלי״. ואז ידעתי שאת שם. הרגשתי שמה שחששתי ממנו כל כך תמיד יהיה נכון. יש לנו ילד שאת לא מכירה, יש לך נכד שלעולם לא תכירי אבל גם ידעתי שיש לי הזדמנות לייצר עוד זיכרון ממך, אפילו בלעדייך. וכשכתבתי על הדף עידו אורן דביר פתאום לא ראיתי את כל הד׳ שהפריעו לי קודם, ראיתי רק שמה שמחבר בין מי שהוא למי שאנחנו זה את.

עם אביגיל זה היה כבר שונה. זו היתה פשוט מציאות, אבל היא כאבה בצורה אחרת. כי היא בת אולי. כי קשר בין אמא ובת ובין סבתא ונכדה הוא פשוט אחר. נזכרתי איך נסענו ביחד למיני מסיבת טרום חתונה שלי, כל הנשים במשפחה לעשות ציפורניים. ישבתי ברכב איתך ועם ליה הקטנטונת, את נהגת ומישהו צפר לך ואמרת בקול ״תסע לאט! יש לי כלה ותינוקת באוטו!״ ותוך כדי שמת את היד שלך על ליה שישבה בכסא לידך מקדימה. והנה, עשר שנים אחר כך אני זוכרת את הרגע הזה כאחד מרגעי הנשיות המזוקקים ביותר שהייתי עדה להם. כי רק אישה יכולה בו זמנית גם לנהוג, גם להגן בגופה על חסר ישע, וגם לזרוק לאוויר באגביות משפט כל כך מלא תוכן. היית תמיד ערה להבדל הזה בין נשים וגברים, תמיד דאגת להזמין גם אותי ואת דרורית ללכת לצידך ולצד יעלי, זה היה כל כך נעים. אביגיל גם נושאת איתה שם לכבודך ולזכותה הגדולה. אבל אני מרגישה שזה הרבה יותר מזה. שיהיה בה הרבה ממך.

עצוב לי שהחוג לריקמת זכרונות שלנו נסגר. שאת לא כאן. עצוב לי שהשפה שלך איננה. אני מרגישה שהאהבה שלך, האימהית, מאד מאד חסרה. היד המכוונת. אבל כמו שהיית אומרת…הכל מחלחל…ושי הוא אבא עם הרבה מאד אמא בתוכו.

אני מתגעגעת אליך, תמיד, ועכשיו במיוחד.

כתיבת תגובה