…ואת אינך

הזמן רופא נאמן, היית אומרת.
כמו רופא מיומן, הוא רואה כמה צעדים קדימה, יודע את הדרך ותופר את הפצע בתפרים שנמסים בעצמם.
ביום שנפרדתי ממך בבית החולים כבר לא היית דומה לעצמך בכלל. ידעתי שאת שם אבל הגוף היה אחר לגמרי. שכבת מכוסה ומחוברת לכל מיני צינורות, ואני מעולם לא הרגשתי ערומה ומנותקת יותר. ככל שהכאב העצום בו נלחמת הלך ושכך, הרגשתי איך הלב שלי נקרע מבעד לגוף, איך כל העצבים שלי חשופים, חשתי את הדופק פועם בארבע גפיים והבנתי שככה מרגישה נפש מפורקת.
תקופת ההחלמה נדמה שארכה נצח. הכל כאב בהתחלה, הדמעות היו כתמיסת מלח על כוויה טריה והמחשבות כסכין מנתחים על העור, ללא הרדמה. למה זה קרה. זה לא פייר. איפה את?
הזמן רופא נאמן.
חזרנו לנשום, הפצעים השטחיים החלימו, טווח התנועה גדל. אני כבר יודעת מתי להצטייד בפלסטר גדול במיוחד, לא מעיזה לאפות לחמניות בלי קופסת טישו לידי ולא שומעת שלמה ארצי.
אבל יש גם את הרגעים הלא צפויים, בהם נפתחים התפרים והלב שוב עומד חשוף ולא מאמין שאת לא פה.
הרגע הזה שאוריה מקשקש לעצמו בחדר ופתאום יש שקט ארוך, וכשאני מציצה עליו אני רואה שהוא מתבונן בתמונה שלנו יחד, ויודע להגיד שזו סבתא, ואמא, בים בהוואי. וזה יה-יה בבטן של אמא, רק ערב קודם לפני שצילמנו את התמונה הזו גילינו שהוא בדרך אלינו, וזו התמונה היחידה שיש לי עם שניכם.
הרגע הזה שהמשימה החודשית בגן של איתמר היא להביא תמונה מהבית, ומבין אלפי התמונות שיש לו הוא בוחר את התמונה שלו אתכם בגן השעשועים בשכונה, כמה ימים אחרי שהגעתם לסיאטל. הרגע ההוא שהגננת מספרת שהוא סיפר לכולם שאלו סבא וסבתא שלו מישראל, ואחרי שאני שואלת אותו על זה הוא עונה- לא ידעתי איפה סבתא אורנה גרה.
הרגע הזה שהבן שלך, המתנה, מגיע להישגים בעבודה, והגאווה שלך כל כך חסרה.
הרגע הזה שאנחנו מנתקים את הטלפון מהסוכנת שמבשרת שקיבלנו את הבית, ואנחנו שמחים ומתרגשים וגם חוששים כי אף פעם לא קנינו בית, זה משהו של גדולים. והחשש הופך לעצב כשאנחנו קולטים שתיכף נעזוב את הדירה שלנו, שבין כתליה רקמת לנו זכרונות, חיבקת בה את הילדים שלנו, שמענו את קולך, ונעבור לבית חדש, שלעולם לא תבקרי בו. אוף, הנדנדה במרפסת היא בשבילך. איפה את?

כתיבת תגובה