להחזיק את החוט

אוריה אהוב ליבי.

מחר אתה מתחיל קינדרגרדן ואני רוצה להכין אותך לאפשרות שאולי מדי פעם איזו מורה או חבר או מישהו בלי הרבה טאקט יקרא לך עפיפון.

ואני רוצה להגיד לך שאולי הם צודקים :) ושזה בסדר גמור.

כן, לפעמים זה נראה שאתה לא מקשיב. לפעמים זה נראה שאתה מתעלם. לפעמים לוקח לך זמן למצוא את המילים המתאימות. זה בסדר. כל עפיפון צריך למצוא את הרוח שלו.

מחר בבוקר אתה בעצם תתחיל את בית הספר למדעי הרוח.

יהיו ימים שהאוויר יעמוד. אתה תחזיק את עצמך בקושי. לפעמים אולי תרגיש שאתה נגרר על הקרקע.

יהיו ימים סוערים. אתה תעוף לכל הכיוונים, אולי גם תחשוב שאתה נקרע. אולי גם תנסוק גבוה במהירות או תצלול בחוזקה לאדמה.

ויהיו רגעים שאולי תרגיש שאתה לא יודע מהי הרוח הטובה בשבילך, ואיך לתפוס אותה. ברגעים האלה בבקשה ילד שלי, אל תסתכל על אחרים. הרוח שלך מתאימה לך ואתה לא תפספס אותה. היא תהיה מורכבת מהרבה זרמים של אוויר שאתה נושם ומלמד אותנו לנשום מהיום שנולדת.

לפני כמה ימים, למרות שכל כך רציתי ותכננתי את הרגע הזה, לא הצלחתי לצעוד איתך יד ביד אל הכיתה לפגוש את המורה שלך. במקום זה החזקתי את אביגיל ואת הדלת הגדולה, והאצתי בך להזדרז כדי שלא נאחר, והרגליים שלך ניסו להדביק את הקצב. בערב שיחזרתי את הרגע הזה והרגשתי אשמה גדולה. למחרת חיכיתי לרגע של שקט, התיישבתי מולך וביקשתי ממך סליחה. ואתה חיבקת אותי חיבוק שלא אשכח, מלא ברוך ונחמה.

זאת הרוח שלך.

תקופה ארוכה אתה מבקש שנרשום אותך לחוג כדורגל. נרשמנו לשיעור ניסיון, וכשהגענו אמרתי לך: תזכור אוריה, לא להוריד את העיניים מהכדור! הכדור מתגלגל? אתה אחריו! אל תעצור.

השיעור מתחיל, אתה מקפיד להקשיב למאמן, עושה חימום, רץ, קופץ, בועט, מוסר. מתחלקים לקבוצות, אתה לובש בשמחה את הגופיה האדומה, מסתכל לעברי בגאווה, מסתדר על קו האמצע. והנה, המאמן שורק, וכולם רצים, ואיפה הכדור? הנה אוריה, ימינה! רוץ! ואתה רץ, מאושר, עוקב אחרי הכדור, לרגע לא נח. מסירה ארוכה, הכדור חוצה את המגרש, העיניים שלי רצות קדימה ואני סופרת שישה ילדים אחרי הכדור, אבל איפה אתה אוריה? למה אתה לא רץ? הכדור מתגלגל! רגע, אמא. באמצע המגרש אתה נעמד, ממתין. העיניים שלך מסתכלות על הילד מהקבוצה השניה שנפל. מחכות לראות שהוא בסדר. הוא קם. מתחיל לרוץ. ורק אז גם אתה.

זאת הרוח שלך.

לפני שבועיים בפארק אתה עומד בקצו של מתקן גבוה, מנסה לשלוח רגל ולעבור למתקן הצמוד אליו. מאחורייך ילדים ממתינים בסבלנות, בעיניים שלך יש פחד. שולח יד, ועוד יד, והרגל שלך רועדת וחוזרת למקום. הברכיים מתכופפות, הקול נשבר, דמעה קטנה עומדת בקצה העין. הילדים מאחורייך עוקפים אותך, בלב שלך בטח התערבלו תסכול ואכזבה וקנאה. ״אמא אני לא יכול!! אני לא יכול לעשות את זה! תעזרי לי אמא!!!״ אני רק עומדת מתחתייך ומושיטה יד, הרגל שלך אפילו לא נעזרת בי ואתה מוצא את המקום הבטוח להניח אותה, מעביר את משקל הגוף לצד השני וחיוך גאה נמתח לך על כל הפנים. אתה מוצא את בן ליד המגלשה ומספר לו בגאווה ״אתה יודע איך הצלחתי לעשות את זה?! ביקשתי עזרה!״

זאת הרוח שלך.

ביום שני הרכבנו לכם בגינה מסלול נינג׳ה. מעשר בבוקר עד שבע וחצי בערב לא עזבת את המסלול. יום שלם עבר, ואתה עושה את המסלול עוד פעם ועוד פעם, מרחיק את הכסאות של הסטפר, משפר את הריצה, משכלל את ההליכה על הקורה, ופתאום כבר לא מטפס בהיסוס אלא מזנק על האבנים שבקיר. ולסבתא אתה מסביר בפייסטיים: אני עושה את זה עוד פעם ועוד פעם ואז אני נהיה טוב בזה.

זאת הרוח שלך.

כל אלה הם הרוח הטובה ילד שלי. הרוח הזו היא החברים שלך לכיתה, המורים שלך, שיעורי הבית וההפסקות. הרוח הזו תרים אותך למעלה, אבל אם אמא עוד זוכרת משהו משיעורי פיזיקה (כוח עילוי??), צריך לקרות עוד משהו כדי שתוכל לעוף. אמא צריכה לשחרר את האחיזה בגוף של העפיפון שלה.

ילדי המואר, ילד הנשמה שלי! אני מתחילה לשחרר אותך אל העולם האמיתי כי אני יודעת שתמצא את הרוח הטובה שתרים אותך למעלה. זה לא חשוב אם תלמד לקרוא בתוך שלושה שבועות או חצי שנה. זה לא חשוב אם לא תדע איך לחשב שטח של משולש או מה קרה בקרב באל-עלמיין (למרות שאולי בשביל הבריאות של אבא את זה תנסה לשנן). כל מה שחשוב זה שתמשיך להיות הילד הזה שכל מורה וכל הורה רוצה לעצמו. מלא בנחמה, באכפתיות, בצניעות ובהתמדה. אתה העפיפון החזק, הססגוני והמשוכלל ביותר שהומצא אי פעם. אין רוח בעולם שחזקה יותר ממך.

תצליח ילד שלי. ותזכור שאומנם אני משחררת אותך לרוח, אבל כל עוד תרצה, עד סוף הימים אני אחזיק את החוט שלך.

כתיבת תגובה