על ביטוח יקר, ניתוח בניכר והחיים בכפר

לפני כמה ימים איתמר עבר ניתוח קטן, פשוט ושגרתי. בסך הכל חמש שעות מהרגע שהגענו ועד הרגע שהשתחררנו הביתה, אבל ההפקה שסבבה את האירוע הזה מבטיחה לכוכב הפרטי שלי מינימום מועמדות לאוסקר.

איך בכלל מכינים ילד בן שלוש לניתוח? וחשוב לא פחות, איך מכינים את אמא ואבא שלו לרגע בו יחזיקו את היד הקטנה עד שזו תרפה אחיזתה, עיניי האיילה המבריקות יתגלגלו בחוריהן והראש יישמט לאחור, היישר אל תוך ידיו של המרדים? במקרה שלנו ושל איתמר, ידע זה כוח. איתמר הוא ילד כזה שככל שמסבירים לו דברים יותר בהיגיון ככה הוא מפחד פחות כי הוא יודע שלכל בעיה יש פתרון ולכל שאלה יש תשובה (חוץ מלשאלות הבאמת מורכבות כמו ״אמא, למה זה מאד מאד מאד קומה?״ או ״אבא, אתה יודע איך אני יודע שהטרקטור הזה זה משאית?״)

כשבועיים לפני הניתוח התחלנו להסביר לו במשפטים קבועים על דוקטור אנדרסן שתעשה לו ניתוח קטן כדי לעזור לגוף שלו לעבוד יותר טוב. אחרי כמה ימים הגיעה השאלה הראשונה שהוכיחה שהוא חשב על העניין: ״זה יכאב?״. עניתי לו שאני חושבת שכן אבל כמו כל מכה שמקבלים הכאב יעבור וכל יום הוא ירגיש יותר טוב. אחרי עוד כמה ימים המשפטים נהיו קצת יותר ארוכים וכללו יחסי ציבור ברמה גבוהה של בית החולים ו״איזה כיף הולך להיות שם! מיטה עם גלגלים!!!״ כמובן שבלב שקשקתי מפחד וחרדה אבל מי אני שאפספס הזדמנות לפאר את המקום אותו אנחנו מממנים בנאמנות מכספי המיסים שלנו. הייתי קרובה מאד לספר לאיתמר שבית החולים הזה הוא בעצם שלנו, כמובן על פי אמנת טודלרס 2015 הקובעת שאם אבאש׳ך נשם ליד זה-זה שלך.

בצד הלוגיסטי הבהבה שאלת המי ישמור על אוריה כשנהיה בבית חולים. בהחלט אחת השאלות הכי שגורות בפי הורים צעירים שגרים בחו״ל. הרי רובנו גרים מרחק גדול מההורים והאחים, ודבר כל כך משמעותי כמו לידה או ניתוח או אפילו גיחה קצרה למיון כשהילד חולה הופך לפרוצדורה תפעולית רחבת היקף הכוללת את החברים הקרובים בסטנד-ביי מיידי. וכולם מתגייסים בלי שאלות, כי כולנו יחד בקייאק הזה. אבל ברור שאין תחליף לסבא וסבתא, שהאהבה שלהם היא הכי קרובה לדבר האמיתי ולא משנה כמה טובים החברים שלכם. לשמחתי, ההורים שלי גרים בקצה השני של היבשת, מרחק של שש שעות טיסה ״בלבד״. טלפון אחד לאמא, ואחרי שעתיים אני מתבשרת שהיא כבר פינתה את השבוע ותגיע ביום שני, יום אחד לפני הניתוח, כדי שאוריה יתרגל שוב אליה ולאיתמר תהיה הפוגה מהמתח של לפני. כזו היא אמא שלי. תמיד בתפקיד, גם במרחק הדורות והקילומטרים. ״אני גם שולחת לו משהו קטן עם אבא״.

ביום חמישי שקדם לניתוח הזמינו אותנו ל״מסיבת טרום ניתוח״ בבית החולים. הגענו רועדים מהתרגשות (איתמר) ומפחד (אני) ונכנסנו בשערי בית החולים כדי לפגוש את נטלין, הchild life specialist שלנו. מדובר בבחורה מקסימה שליוותה אותנו בין החדרים השונים, העניקה לאיתמר מתנות קטנות לאורך הדרך והסבירה לו בשפה פשוטה וקלה מה יעבור עליו בכל שלב עד הניתוח ואחריו.

מודדים גובה ומשקל

מתאמנים על לבישת המסכה

מקשטים את המסכה במדבקות

צובעים את המסכה כדי להסוות את הריח המוזר של חומר ההרדמה

נוכחתי שסכומי העתק שאנחנו משלמים על ביטוח בריאות (מדובר בכמה אלפי דולרים בשנה) באמת משתלמים כשצריך אותם. כל כך הרבה מחשבה הושקעה בסיור המקדים הזה, הכל כדי לגרום לאיתמר להרגיש ששום דבר מפחיד לא יקרה לו, שהכל כבר מוכר לו, שמסביבו יש משחקים, שהוא חלק פעיל ומרכזי בחוויה הזו. נדהמתי לראות באיזו פשטות הם מסבירים על ההרדמה: sleep doctor, sleep mask, sleep medicine, the doctors work while you sleep. הכל בסדר, אתה רק תישן קצת ותיכף תקום. בערכה שקיבלנו מנטלין לקחת הביתה היתה שקית קטנה ובה כפפות, מסכה וכובע לשיער שילבשו הרופאה שלו, המרדים וכל האחים והאחיות. ״תשחקו עם זה קצת בבית, כדי שהוא לא יבהל כשיראה אותם ככה״, היא אמרה כשנפרדנו, והבטיחה שהיא או סטפני יבואו ללוות אותנו שוב ביום שלישי כשנתאשפז. כשחזרנו הביתה פגשנו את צוצו, והבאדיז נכנסו בטבעיות למשחק התפקידים של רופא וחולה.

"איתוש, עכשיו אני אהיה ד"ר אנדרסן ואתה תשכב ותשים את המסכה על הפה והאף" נוט טו סלף: בפעם הבאה להדגיש שלא מדובר בבוטוקס

אבא שלי הגיע אלינו ביום שישי בדרכו לכנס בוונקובר וושינגטון, והגיש לאיתמר סיפור קצר ומדהים שכתבה ואיירה ברב כשרון ותבונה סבתא שרונה המופלאה.

 נמרחבר הוא בובת נמר רכה וסקרנית שנבחרה על ידי סבתא בחנות צעצועים בבוסטון כדי לעזור לאיתוש לארוז את המזוודה שלו לבית החולים.

 כל פרט בסיפור הזה הוא מהחיים של איתוש: אוריה, הצ׳יריוס של הבוקר, הספר של ״ערן הכבאי״ וכמובן הרגליים הרזות והחצאית הקצרצרה של אמא שלו.

וכמו כל דבר שמגיע מסבתא שרונה, הפרטים הקטנים חשובים כגדולים, ונמרחבר הגיע יד ביד עם מזוודה אדומה שהשם של איתמר רקום עליה בכחול. לאיתמר יש פטיש מטורף לשדות תעופה בכלל ולמזוודות בפרט, ובכל שדה תעופה שי ואני מסתכנים בקריאה לרשויות כי העוברים והשבים משוכנעים שאנחנו אלה שמכריחים ילד בן שלוש לגרור מזוודה ששווה לגובהו ומשקלו ברחבי בית הנתיבות. לכי תסבירי שאם רק נעיז לעזור לו הוא יעיז להתנהג כיאה לגילו ויצרח עד לב שמיים. בהינתן העובדה הזו, המזוודה האדומה היתה בחירה מושלמת.

ביום שני בצהריים הודיעו לנו שהניתוח נקבע לשעה שתיים ושהאשפוז בשעה 12 וחצי. צום עד שעת הניתוח, מותר לשתות מים ומיץ תפוחים עד עשר וחצי בבוקר. זה היה החלק המאתגר ביותר של היום הזה, אבל איתוש עבר אותו בגבורה! פשוט לא האמנתי שהילד הגרגרן שלי מסוגל לא לאכול כל כך הרבה שעות ועדיין להישאר נחמד. גם פה מה שעבד לנו היה להסביר לו שמי שעובר ניתוח לא יכול לאכול, ואני לא יודעת מה זה אומר עליו אבל הוא חשב שזה מאד מצחיק.

סוף סוף הגיעה השעה והגענו לבית החולים. זה אותו בית חולים שהגענו אליו לפני שנה וארבעה חודשים, אבא אחד סבלני ואמא אחת כורעת ללדת, ויצאנו ממנו משפחה של ארבעה. במסדרונות האלו ממש החיים של איתמר השתנו בין רגע והוא הפך לאח גדול ובן לשני הורים מבולבלים כפליים. אחרי שעה וחצי של המתנה ומעבר בין התחנות השונות הגיע הרגע להיפרד מאבא ולצעוד עם אמא והמזוודה (!) אל חדר הניתוח.

מעולם לא ביקרתי בחדר ניתוח, ומזל שאני צופה אדוקה של האנטומיה של גריי כי כנראה הייתי מתעלפת במקום אם איתמר לא היה מחזיק אותי. ההתרגשות של כל צוות חדר הניתוח מכך שהאייטם שלהם סוף סוף הגיע ניכרה על פניהם, ואיתמר צעד בבטחה אל עבר מסכי הטלוויזיה הגדולים לצד המיטה, מהופנט, צייתן, ורעב. ואני, לצידו, מגייסת את כל כישורי המשחק שלי ומתלהבת מכל המכשירים וממה שריצד על המסך. המרדים הרים אותו והושיב אותו על המיטה, הצמיד לו את המסכה לפנים והמשיך לדבר אליו עד שאיתמר נרדם. אז הוא פנה אלי ואמר: זה הזמן לתת לו נשיקה, We'll take very good care of him.

 בשנייה ההיא שרכנתי מעל הילד המעולף שלי ולחשתי לו שאני אוהבת אותו ואני תיכף חוזרת לא עבר לי שום דבר בראש חוץ מהמשפט הזה-We'll take very good care of him. בעשרים ושישה הצעדים שהפרידו ביני ובין שי בחדר ההמתנה היה לי זמן לבחור בין שתי אופציות: הראשונה, להתעצבן שמכרו לי משפט מפוצץ של רופאים משל היינו בגריי-סלואן ומקדרימי בכבודו ובעצמו עמד מולי כרגע, והשנייה, לביים פרידה כואבת מבן זוגי בשלושים ושתיים השנים האחרונות, מר סרקזם, ולהאמין למרדים הזה.  כשבחרתי באופציה השניה, שם, בבית חולים במחלקת ילדים כשהילד שלי מורדם על שולחן הניתוחים, למרבה האירוניה הרגשתי אמא מאד בריאה. באמת האמנתי שידאגו לו. האמנתי שהוא בידיים טובות והאמנתי במערכת הבריאות אבל בעיקר הבנתי שלהיות אמא זה גם להאמין בדברים שאני לא יודעת במאה אחוז, בשביל הילד שלי. זה לא אומר שהפסקתי לדאוג, זה לא אומר שלא פחדתי. כמו הסצנה האחרונה בסרט ״החיים יפים״ כשרוברטו בניני ממשיך בהצגה אל מול פני הילד שלו כי זה כל מה שהוא רוצה שהוא יזכור. בשבוע הזה נוכחתי לדעת שלגדל ילדים זה משהו שרק נדמה לנו שאנחנו עושים לבד, אבל איט טייקס א וילג׳: בכל יום כשאנחנו שולחים אותם לגן, לבית הספר, לצבא, לאוניברסיטה, לזוגיות, אנחנו בעצם מרשים לעצמנו להאמין שידאגו להם גם כשאנחנו לא שם. מערכת שלמה דואגת לילדים שלנו כשאנחנו בעבודה, בלימודים, או בחדר ההמתנה הקטן, אוחזים חזק במזוודה אדומה. אז אחרי שבחרנו את המיומנים ביותר לתפקיד, מה עוד נותר לנו לעשות חוץ מלהאמין שהם יעשו עבודה טובה בלדאוג לילדים שלנו?

איתמר עבר את הניתוח בהצלחה וצעד על שתי רגליו הקטנות הביתה עוד באותו ערב. אולי זה הגוף שלו שהגריל לו סף כאב גבוה, אולי פשוט ככה זה ילדים, אולי זו עבודת הכנת הקרקע שעשינו לו. סביר להניח שזה פשוט בגלל שהוא היה כל כך רעב ובבית חיכתה לו פסטה עם פסטו וגבינת פרמז׳ן של סבתא. ואנחנו זכינו לראות איך דרך עיניים של ילד גם בית חולים נראה כמו מקום צבעוני ומסקרן, וניתוח זה דבר בכלל לא מפחיד אם אתה בוטח בכפר שלך.

13 thoughts on “על ביטוח יקר, ניתוח בניכר והחיים בכפר

כתיבת תגובה