תמונה

פרופורציות זה לא ויטמינים 

זה התחיל מנסיעת עבודה תמימה של שי ללוקסמבורג למשך שבוע (הוא יגיד שזה היה רק ארבעה ימי עבודה, והוא צודק, אבל כשגרים בסוף העולם מבזבזים יומיים לכל כיוון רק על טיסות). כמובן שלאיתמר היה חופש מהגן גם בשבוע הזה ואוריה הוציא טוחנות. כששי חזר בלי מתנות אבל עם כאבי שיניים, ייעפת דרגה 3 , חום וקופסת טישו הבנתי שהפאן רק מתחיל ומכיוון שאני אישה מאד מתחשבת מיד קבעתי עם חברה לסושי כי ידעתי שלמחרת לא רק שאני חוזרת לבסיס, אלא גם סוגרת 28 וגם יש לי ביקורת אכ״א. אני שונאת את זה שאני צודקת.
משם המשכנו לסבב טיסות (לא שלי, אני נשארתי לנגב נזלת בבית), עוד שיניים, וירוס בטן, 40 חום של אוריה, שלוש עקירות שיני בינה (לא שלי, אני את החוכמה שלי לא מוכרת בעבור חופן פרוקסט) סיבוך של העקירה וביקור במיון עם איתמר שבדק יותר מדי מקרוב מי מנצח בקרב עם הבלנדר (1:0 לבלנדר). שפל של כל הזמנים בבית דביר!!! ואז היה מתוכנן לנו טיול שקבענו לפני חודשיים עם אבא של שי, והדבר הלפני אחרון שרציתי לעשות היה לארוז לשבוע ולשבור לילדים עוד פעם את השגרה. (הדבר האחרון היה לבשל לליל הסדר). שיקלול מהיר של האופציות שלי גילה שאין מצב שאני מסכנת את היחסים שלי עם אבא של שי, וכך נגה זכתה בכבוד המפוקפק של להאכיל את כל השכונה בערב פסח ואני הלכתי לארוז.

לא היה לי כוח לטיול הזה, רציתי פשוט לחזור לשגרה שלי אחרי שישה שבועות של שגעת. אבל ברגע שהילדים בפיקוד אבא שלהם הלכו לשים את כל הדברים באוטו פתאום שמעתי את הנשימות של עצמי ופייר? התגעגעתי. עד כדי כך התמסטלתי מזה שגם שבוע באוטו אחד עם ארבעה גברים הרגיש כמו ספא.

נחתנו בלאס וגאס והוכחנו לעולם ששני מבוגרים מסוגלים לסחוב מזוודה גדולה, מזוודה קטנה, שני כסאות בטיחות, מיטה מתקפלת, עגלה ושני ילדים. אוריה, שעד עלייתנו לשאטל שיקח אותנו למלון היה זעפן כמו פקיד דואר במשמרת שישי בבוקר, תפס מקום טוב ליד החלון וברגע שעינייו קלטו את הסטריפ ידענו שהילד הזה נולד כדי לעשות רוקנרול.

איפה הבחורות?!

למחרת פגשנו את סבא דודי, עצרנו לדקות ספורות בהובר דאם ועברנו את הגבול למדינת אריזונה בדרכנו אל הגרנד קניון. המקום מרשים, אבל בדיעבד היה הרבה יותר שווה לעשות טיסה בהליקופטר מעל כי הקניון עצמו לא מרהיב ביופיו אבל פשוט עצום מימדים.

למחרת המשכנו לאנטילופ קניון, המוכר פחות אך היפה מכולם, לדעתי. הקניון נמצא ב״אומת הנאווחו״, אותה שמורה אינדיאנית מפורסמת. מעניין הביטוי הזה ״אומת הנאווחו״. הם למעשה חצי אוטונומיה בתוך ארצות הברית והם כפופים לחוקים הפדרליים של ארצות הברית, לחוקים של מדינת אריזונה, וגם לחוקיי המשפט השבטיים שלהם. אי אפשר להגיע לקניון ברכבים פרטיים אלא רק בסיורים מודרכים של משפחה מהשבט. מחיר הסיור כולל נסיעה בג׳יפ פתוח, שזו חוויה בפני עצמה לילדים, וליווי צמוד של מדריך שהוא גם צלם וגם יודע איפה צריך לעמוד כדאי לתפוס את הרגע. כל הסיפור זה שעה וחצי אבל המראות הם נצחיים. כמובן חשוב לזרוק את הילדים על אבא שלהם בזמן הסיור (אחד במנשא ואחד על הכתפיים-נוסחה בדוקה ומוצלחת).

משהו במקום הזה הדהים אותי. לא הצלחתי להחליט אם אני נמצאת במקום סגור או פתוח, אפל או מואר, כתום או סגול. זה הרגיש כמו להיכנס לתוך אגדה. הסתובבתי שם לצערי רק חצי מרוכזת, אבל היה שם משהו רוחני. יצאתי משם עם תחושה מרוממת של התפעמות מהטבע, או מאלוהים, או ממה שזה לא יהיה שגדול ממני כל כך ורגוע ממני בהרבה.

במרחק לא רב משם נמצא הHorseshoe bend, עוד מחזה מרהיב אך הפעם של פיתול נהר הקולורדו. ההליכה למקום קלה ולא ארוכה במיוחד, אבל מכיוון שהאזור לא מגודר ומדובר בגובה פלצות (ופחד אלוהים אם מתקרבים קצת יותר מדי לקצה כדי לצלם, גם אם מהמותניים תופס אתכן שיריונר) לא מומלץ להגיע עם ילדים קטנים/לא ממושמעים במיוחד.

באדיבות סבא dude ששמר על איתמר ואוריה באוטו, אנחנו יצאנו לדייט בן 25 דקות בו שוב הוכח לי שלא משנה כמה אנחנו הנשים נשתדל, תמיד לגברים יהיה יותר קל בעולם ולו רק בגלל העובדה שהם מסוגלים להשתין בכל מקום! סעממממק! אז לא, אין שם שירותים. וכן, הדייטים שלנו בדרך כלל יותר רומנטיים.

את היום סיימנו במסעדת ברביקיו מקומית בעיירה פייג'. אותנטית לגמרי, אבל אוכל בינוני. בזמן שחיכינו לאוכל שלנו פתאום קלטתי את איתמר, ביישן בדרך כלל, מטפס על במה גדולה שנמצאת בחצר המסעדה, מול עשרות אנשים, ומתחיל לרקוד באושר. מה שלצאת מהשגרה עושה לילדים!

למחרת אנחנו חוצים את הגבול למדינת יוטה ומגיעים לקניון ברייס: ארגז החול הפרטי של אלוהים. זה פשוט נראה כאילו ברגעי "שעמום" יד אלוהית עשתה טיפטופים בחול, אבל למעשה מדובר במבנים גאולוגיים שנקראים "הודוס", שנוצרו בעקבות סחיפה של סלעים (וגם קרח, רוח ומים ששחקו אותם).

הקניון גבוה מעל פני הים, בערך 9,000 רגל, ומושלג בחלקו. יש רוחות אבל המסלול שעשינו בסך הכל ידידותי לילדים ובקיץ בטח גם לעגלות.

שישה-עשר קילו על הכתפיים בשלג בגובה 9,000 רגל והחוצפן הקטן עוד מעז להשתיק אותי כשאני מתנשפת

מאד קשה לתפוס בתמונה כמה המקום הזה עוצר נשימה. הכתום של הסלעים, השלג על הקרקע, הצמחייה הירוקה והשמיים הכחולים הם כל מה שיצירת אומנות צריכה. כשהייתי ילדה כבר ביקרתי כאן (בזריחה! לא פחות!) אבל ללא ספק המחזה מרהיב בכל פעם מחדש. 

את היום האחרון לטיול העברנו בקניון ציון, או הזאיון קניון בעגה המקומית. הוא נקרא כך כי ידידינו המורמונים הגיעו אליו לאחריו שנרדפו על ידי כל וראו בו את הארץ המובטחת. כאן דווקא הפרטים הקטנים של צבע, אור וחומר פחות דומיננטיים, אבל העוצמה של הפארק מטורפת.

נהר הוירג'ן שזורם באמצע הקניון

בכל פעם שמרימים את הראש רואים צוקים רמים, איתניים, ולעיתים אף בוכיים

 בפארק הזה אפשר להעביר בכיף כמה ימים שלמים, יש כאן מסלולי טיול לכל איש, אישה, צאן וטף. ראינו גם מטפסי הרים על אחד מהצוקים. המקום מאורגן בצורה מופתית, עם קווי אוטובוס שמגיעים לכל נקודת יציאה למסלול, מדריכים, חנויות לציוד טיולים וכולי. אפשר להתנייד עם עגלה, והכי כיף פשוט להעמיס ילד אחד בעגלה ואחד על הגב ולתת לאבא לעשות מד"ס בזמן שאנחנו הולכים בניחותא.

בלילה האחרון של הטיול שלנו יהודי כל העולם התכנסו סביב שולחן הסדר, ואנחנו הלכנו למסעדה. בשנה הקודמת בערב ליל הסדר היינו בתחילתו של מסע הפרידה שלנו מאורנה, יושבים רועדים מפחד במטוס עם שני ילדים קטנטנים שתלשו אותם מהמיטה באמצע הלילה, מתפללים שהמטוס כבר ינחת וגם מתפללים שרק ימשיך לשוט בין העננים כדי שלא נצטרך להתחיל את מסע הפרידה האינסופי הזה. השנה בחרנו להיאחז כמה שפחות במציאות ולברוח למקומות רחוקים. לא היו הרבה מילים בערב הזה אבל היו שם מחשבות כבדות ועיניים רטובות ולב מתגעגע. כשהשקנו כוסות אבא של שי אמר את הדבר היחידי שעוד אפשר לבקש: שיהיו לנו חגים יותר שמחים.

בלילה, במיטה של המלון, הסתכלתי בתמונות שבמצלמה ושמחתי שסמכתי על המשפחה שלי שיעשו לי גוד טיימס בתקופה המתישה הזו. ושמחתי שזכיתי לראות את המראות הנפלאים והצבעים העמוקים ואת הילדים שלי שוברים שגרה בסטייל. ושמחתי שאנחנו ביחד, בריאים, הולכים על שתי רגליים, בדרך אל האושר. ושמחתי שלרגע קצר מדי יצאתי מעבדות לחירות והפסקתי לחשוב רק על החיים הקטנים שלי ונתתי לטבע לקבל אותי בקטנותי כמו שהוא מקבל גם שטפונות, הוריקנים ושריפות- בחיבוק מנחם של אחד שיודע שהכל יעבור ויצמח מחדש. הוא קיבל אותי בפרופורציות ונתן לי כאלה בחזרה.

למחרת כבר חזרנו לחיים הפשוטים והרגילים שלנו. מאז כבר עברו שבועיים והמחשבה החדה והמדוייקת ההיא כבר מתחילה להתערפל. איזה באסה שפרופורציות זה לא ויטמינים שמקבלים פעם ביום. נותר לי רק להביט בתמונות ולהיאחז חזק בגודלו של הגרנד קניון, בהרמוניה של האנטילופ, בפייסנותו של נהר הקולורדו, במבט על פניו של שי כשראה את ברייס קניון נפרש תחתיו ובצחוק המתגלגל של אוריה ואיתמר כשניסו לזרוק אבנים לתוך המים בזאיון, ולהתנחם שהם בטח לא יזכרו את הטיול הזה אבל אני לעולם לא אשכח אותו.

22 thoughts on “פרופורציות זה לא ויטמינים 

  1. דוד says:

    מנפלאות הבריאה
    איך אפשר לדחוס לתוך 1.60 ס"מ – אישה למופת, אמא מדהימה , כישרון כתיבה פנומנלי, התבוננות מרחבית וכושר צילום תוך תפיסת הרגע המתאים ללחיצה על הכפתור, סדר וכושר אירגון שעד היום מתגעגעים אליו בביסל"ש, נשמה טובה ורגישות עד אין קץ ובנוסף לכל אלה גם יפה וגם אופה וגם וגם וגם ותקצר היריעה מלספר ושהדי במרומים כי לא נטיתי להגזמה ויתרה מזו, שכחתי מספר תכונות נוספות.

    תודה לך תום על שבוע מלא חוויות שזכיתי בו איתך ועם שי, איתמר ואוריה המקסימים. ובכלל על 17 שנים של עונג צרוף מאז פגשנוך לראשונה במסדרונות ברוקליין היי

  2. Danna Banana says:

    אני כל כך אוהבת את הכתיבה שלך תום. חזרנו מיוטה שלשום (היינו בחלקים אחרים) וסידרתי את הארון (מארי קנדו לשלטון!) לפני שבועיים, אבל מעבר לעובדות (שאי אפשר להתייחס אליהן כאל עוד צירוף מקרים!) את מעוררת הזדהות בכל מילה. נשיקות.

    • אי אפשר. אבל את יודעת על מה חשבתי היום? זוכרת שאמא שלי אמרה לך "קחי שנה. אחרי שנה הכל יראה אחרת כי כבר עשית את זה פעם אחת בלעדיה"? אז עשית את זה. זה רחוק מלהקל על הקשיים, אבל אם אנחנו כבר בהקשר של פרופורציות, זמן ומרחק…נחמה פורתא. בכל מקרה, את הפסח הבא בואי נחגוג ביחד!

כתיבת תגובה