רק היי לי לנשימה

אף אחד לא מכין אותך לכמה זה יכאב, הפרידה.
את גדלה לאט מילדה עם מבט בוטח בעולם בטוח לנערה די כעורה בעולם של אינטריגות ומשחקי שליטה, ויש לך מזל כי יש לך חברה אחת, אולי אפילו כמה, שגם להן די קשה לגדול וביחד איכשהוא זה קל יותר.
את הולכת לצבא והחברות שלך צמודות אליך 24/7 בשיעורי הקלדה ושמירות, אתן כותבות מכתבים ארוכים ופוקחי עיניים, הן רואות דברים שאת לא על העתיד שלך, ועל העתיד *שלך* לא אכפת להן להתאבד. הן שם כדי להגיד לך- הוא האחד. או שאת רואה אותן פעם ב28 ימים אבל הן שם כשאת צריכה להבין באיזה יום של המחזור צריך להתחיל לקחת גלולות והן שם כשמטיסים אותך ספיישל להתאשפז באיכילוב והן שם לחבק בלי מילים אחרי הפרידה הנוראית ההיא.
את עוד לא יודעת את זה אבל את בשיא שלך, את בת 24 והחיים שלך כל כך יפים ופשוטים ונטולי מטען, את חופשיה. והן שם, פתאום, באמצע הרחוב, והן כבר לא עם חולצה גזורה ומרטינס אדומות, הן פתאום גם חופשיות כאלה, כמוך. אבל המרחק הוא כלום כשמדובר בחברות מגיל אפס, ועשר שנים של נתק בקשר נזרקות תוך שניות לפחי ההיסטוריה ושוב אתן ביחד, עם הזכרונות מטיולי המשפחות ושיעורי השחייה בגן, וגם הן שם להעביר דירות, להעביר האנגאובר, להעביר את הלב השבור שלך מהספה בסלון למיטה, לכסות אותך ולהגיד שככה זה באהבה.
ויום אחד את עוזבת.
והן שם.
ואת פה.
וזה אחר.
ואת מתחילה חיים חדשים ואין לך אותן יותר בחיוג מקוצר כי כשאת ערה הן כבר ישנות. אבל הן שם במחשבות. וגם את?
והחיים החדשים האלה, את כבר בת שלושים, אין לך כוח יותר למצוא חברות חדשות. את רוצה את החברות שלך, שכבר יודעות איפה כל הכפתורים שלך. אבל הנה הן, עוד כמוך. גם הן נפרדו משלהן. הבדידות הזו בכל פעם מחדש מצמיחה עוד חברה. ואז גם היא עוזבת. ושוב את מול העולם, חשופה. את יודעת שהחברות הזו תחזיק, בדיוק כמו הקודמות, כי כבר נשזרתן זו בחיי זו. אבל את גם יודעת כמה המרחק יכאב, שוב.

כתיבת תגובה