תשע״ז ועכשיו

ארבעה דברים גדולים הביאה איתה תשע״ז.

עידו, התכשיט שלנו, ילד הפלא הקסום שהצליח לעצור את הזמן, שלחיות דרכו שוב את החודשים הראשונים לחיים זו חוויה שאין מילים לתארה. הוא ילד שלישי קלאסי, ילד סידורים שמהבוקר עד הערב מרקידים אותו לצלילי החליל של ארבעה אנשים שונים שלכל אחד מהם לו״ז אחר, ועדיין הוא מחייך…ומזכיר לנו כמה אושר ושמחה ואהבה מביא תינוק קטן למשפחה. כמה חיכיתי לילד הזה. כמה היה שווה לחכות.

טיול הקרוואן שלנו, שהיה הטיול הכי אדיר שעשינו בחיים (כן, אפילו לפני הילדים, כן, אפילו יותר אדיר ומספק מהנסיעה מביסל״ש למדור משתחררים, כן!!!), שנתן לנו הרבה מעבר לחוויות ונופים מרהיבים וזמן משפחתי משובח. קיבלנו הצצה לאמריקה אחרת שאנחנו לא מכירים ממקום מושבנו במעוז הוואספים של ארצות הברית. בלילות כשהילדים היו נרדמים היינו שולפים מגנום מהפריזר ומדברים על החיים, כמו שפעם עשינו כשהיינו צעירים וחולמים, כשעוד לא ידענו שתפקיד חיינו הוא להיות מראה לילדים שלנו, להראות לכם דרך הרגליים, דרך המילים שלנו ודרך כל נשימה שהעכשיו נחשב. שאנחנו נדאג להם לעתיד ונהיה להם עבר אבל שיחיו את העכשיו שלהם כל רגע, וגם אנחנו. בטיול שלנו פגשנו סבא שמטייל עם הנכד שלו בן השש, זוג צעיר עם תינוק בן חודשיים, זוג בגילנו שהילדים שלהם בחינוך ביתי והם מטיילים ברחבי היבשת, ומשפחה אחת שהשאירה אותנו עם ים מחשבות- אבא ואמא בשנות הארבעים המאוחרות עם ילד עם תסמונת דאון שנשארו להם רק עוד חמש מדינות בארה״ב לסמן עליהן וי. קל להניח שהחיים שלנו, על הנייר, יותר פשוטים ונוחים משלהם. והנה, הם חיים את חייהם בצורה הרבה יותר שלמה מאיתנו. בנסיעות הארוכות כשהילדים נרדמו מאחורה והיו לנו רגעי חסד שישבנו אחד ליד השניה עם מוזיקה עברית מתנגנת, רוח בשיער ושקית צ׳יטוס, אי אפשר היה להתעלם מהשאלה הזו:למה להמשיך לחיות בצורה המעגלית הזו של בית עבודה ילדים וסופר כשאפשר לא? זה באמת כל כך פשוט? ייתכן שזה רק בראש שלנו?

מה לקחנו מהטיול הזה מלבד שק החוויות, 2,600 תמונות ו21 סרטוני וידאו של ״שי בשידור״? לקחנו קצת פרופורציות. ימי החופש הנצברים האלה שיש לכם בעבודה? קחו אותם! נצלו אותם! לכו לשכב בערסל בפאתי יילוסטון או בגינה, תישנו עד מאוחר ותראו נטפליקס כל היום. כסף יבוא וכסף ילך, יותר חשוב שנהיה בריאים ושמחים.

בתשע״ז זכיתי לבלות תחת קורת הגג שלי עם כל המשפחה שלי, ביחד. דבר שלא קרה המון המון זמן. תמיד היתה לי מערכת יחסים טובה עם ההורים שלי אבל רק לאחרונה אני מרגישה שאני באמת מבינה אותם. ומבינה שאני לא רוצה לשנות אותם, אני רק רוצה לשמוח שיש לי אותם ולדאוג להם כמו שהם דואגים לי כל החיים. אני אמא כבר כמעט שש שנים ועדיין בלילה לפני שאני נרדמת המחשבה האחרונה שעוברת לי בראש היא שגם הם עוצמים עיניים ומבקשים בשביל הילדים שלהם את כל הדברים הטובים, בדיוק כמוני. 

הדבר האחרון שתשע״ז הביאה איתה הוא התרפקות נוסטלגית. בשנה הזו ילדתי את עידו, זהר ונועה ילדו את נעם ודרור באותו יום, ונטע ילדה את נלי. צירוף המקרים הזה קיבץ אותנו, ארבע חברות ילדות, לקבוצת הווטסאפ הכי שווה שיש לי ברשימה, ״חצבים פורחים״.

את השם לכיתה שלנו בחרנו בשנת תש״ן, בטיול סתווי בחניון שמעבר לכביש המערכת בעין זיוון. עלינו לכיתה א׳ ולקחו אותנו לטבע כדי לבחור שם לכיתה, כמיטב המסורת הקיבוצית. כשחזרנו לבית הילדים חיכו לנו ילקוטים עם קלמרים. עברנו בשער פרחים בכניסה לבריכה, רכובות על כתפי האבות, ושרנו את המנון בית הספר. נטע ואני היינו באותה כיתה כל היסודי. נועה וזהר היו בכיתה המקבילה. בחטיבה התחלפנו, נועה ואני מול נטע וזהר. ואז אני עזבתי לבוסטון, זהר ליסוד ונטע לכפר ורדים ורק נועה נשארה לשמור על עין זיוון.

המרחק עשה את שלו ואיבדנו קשר, נועה ואני עוד נפגשנו כשהתגייסתי לצבא (והיא ליוותה אותי לבקו״ם, כפרה עליה, ובאה לשני טקסי סיום שלי), וכשהתחלתי ללמוד באוניברסיטה יום אחד דן חזר לדירה המשותפת שלנו וסיפר לי שהוא פגש את זהר ברחוב, אבל לא לקח ממנה את הטלפון שלה. באותו יום חזרתי לרוטשילד למקום בו הוא אמר לי שהוא ראה אותה, עברתי בכל אחד מהבניינים וחיפשתי שמות על תיבות הדואר. לא דיברנו שנים ועדיין משהו בי בער כל כך לראות אותה. כשנפגשנו סוף סוף זה היה מיידי, כאילו לא נפרדנו מעולם. תוך שעתיים כבר התעדכנו על הכל, ואחרי כמה חודשים חלקנו דירה, חלקנו ארון בגדים וחלקנו סודות.

בשנה השנייה ללימודים של שי כבר הייתי בהריון עם איתמר, נסענו לקליפורניה ובאל.איי פגשנו את נטע. גם שם הכל הרגיש טבעי, הצחוקים והידיעה שהיא יודעת עלי דברים שאני רוצה לשכוח אז אין שום מסכות.

לא ראיתי אותן שנים. חלק יותר וחלק פחות, אבל ביום שפתחתי את הקבוצה הזו עמדתי במקלחת ובכיתי דמעות געגוע כבדות וגדולות, לאוסף מכתביות וסבונים, לתצוגות אופנה בבגדי גוף, למסיבות כיתה בדיסקו, למשחקי שלפלף, למכנסיים אצל ציפי, לימים שלמים של רביצה בבריכה, למוטל בספק כל יום בהסעה חזרה, ליפים והאמיצים כל יום בעשרה לארבע, לעוגת סברינה, לצחוק של סורינה ששומעים עד קצה השכונה, לקול של אבא של נועה כשהוא קורא יזכור ביום הזיכרון, לתחושה החמה והמחבקת של להרגיש שוב ילדה. כל אחת מאיתנו חיה במקום אחר על כדור הארץ, ארבעה מקומות שונים כל כך, וגם אנחנו שונות כל כך- תמיד היינו אבל עכשיו זה כבר לא משנה. אני מרגישה שיש בינינו חוט מקשר שאי אפשר לפרום, אולי כי יש משהו בחברות ילדות שהוא כמו ברית, כמו שפה משותפת שזר לא יבין, כמו לחזור הביתה. והמפגש, גם כשהוא וירטואלי, הוא כמו מעגל שממשיך ומסתובב, רק שבסיבוב הזה אנחנו דוחפות תינוקות בעגלה והאימהות שלנו סבתות.

לא ידענו אז שהשם שנבחר לכיתה שלנו יסמל כעבור שלושים שנים משהו גדול כזה. החצב, שמסמל את בוא הסתיו, ויכול כמו לחצוב בסלע ולפרוח בכל שנה מחדש.

שנה טובה, שנת ריח תינוקות וצעדים ראשונים, שנת חלומות שמתגשמים, שנה של מפגשים משפחתיים, ושנה של פריחה מבעד לסלעים.

כתיבת תגובה