ילד שני, או: שיעור בריכוך

לפני כמה ימים חברה טובה שלי סיפרה לי שהם מתכננים עוד ילד. "מה מחכה לי?" היא שאלה. לא הספקתי לענות לה, כי הילד השני שלי בדיוק החליט שכל מה שהכנסתי למדיח ח-י-י-ב לצאת משם עכשיו, ועדיף, כמו שאבא לימד אותו על מניות- לפזר כמה שיותר. מלמלתי לה "מחכה לך שיעור בריכוך" והשתטחתי על רצפת המטבח שניה לפני שהכוס האחרונה מהסט הצטרפה אל אבותיה. לילד שלום, אגב. לכוס? פחות. בערב היא שלחה לי הודעה בלשון "וואט דה פאק שיעור בריכוך?" והבטחתי לה שאספר לה את כל מה שלא סיפרו לי.

 יש שלושה דברים לגבי הילד השני שאף אחד לא גילה לי. ביחד הם מרכיבים אמת מוחלטת שאני רוצה לחשוף כאן.

1. הדבר הכי קשה בילד השני, זה הילד הראשון.

אני בכלל לא מדברת על החזרה הביתה מבית החולים ועל הקרב על תשומת לב ההורים, אלא על העובדה הפשוטה שכשאופף אותנו הענן הורוד הזה של "בוא נעשה עוד ילד" אנחנו מחשבים את הפער בין הילדים ברגע הלידה. ובכן, את מי זה מעניין?! יופי, אז איתמר היה בן שנתיים כשאוריה נולד, ולא היה לו מושג שהדבר הזה ששוכב על השמיכה לידו מתכוון להישאר כאן לנצח. הוא קיבל אותו יפה ובעדינות. היום ההפרש ביניהם הוא עדיין שנתיים אבל איתמר כבר בן שלוש ורבע. זה גיל נהדר. הו. זה גיל פשוט פאקינג נהדר. השנתיים ביניהם ניכרות במלוא הדרן. אז מה שהכי קשה בילד השני, זו ההבנה שהילד הראשון ממשיך לגדול והוא כבר לא כזה חמוד כל הזמן. ואני ממשיכה ללמוד להיות אמא לילד בן 3, או 5, או 9. ואף פעם לא עשיתי את זה, ואף אחד לא מספר לי שזה הרבה יותר קשה מילד בן שנתיים, אדרבא עם עוד תינוק שמוציא שיניים. לוקח זמן להודות בזה, אבל היום בו את מודה שהילד הגדול שלך לא מושלם הוא יום קשה. א', כי את מרגישה אמא רעה. ב', כי את יודעת שאת צודקת. ג', כי את חושבת שאם תגידי את זה בקול רם כולם יגידו לך "אוי, איזה שטויות! הוא מלאך!" וזה לא קורה ואז סעיפים א' וב' מקבלים תוקף כפול.

2. כשאיתמר נולד הפכתי בן רגע ליצור נטול אגו (הכל יחסי, כן?). אני, הזוגיות, החיים עצמם, תפסו מרחק מהמקום הראשון. המחשבה האוטומטית שלי הייתה עליו. אוריה שינה את התמונה הזו והכריח אותי להרגיל את המוח לחשוב על מי שצריך אותי יותר באותו רגע, ולא אוטומטית על הילד הראשון. במילים אחרות, הדבר השני הכי קשה בילד השני, זה ההבנה  שה100% הענקה שלי לילד לא קיימת. אין יותר 100%, לאף אחד מהם. כי תמיד יהיו עוד דברים, וככה זה, וכנראה שזה בסדר. זו האמת הכואבת. האמת המסולפת וזו ששיננתי לעצמי בלי סוף היא: 80 זה ה100% החדש. ברגע שהבנתי שאת מה שאוריה לא יקבל ממני הוא כנראה יקבל מהאח הגדול שלו, איכשהו התנחמתי (לא כל יום מקבלים 20% הנחה על גידול ילדים!) פשוטו כמשמעו, למדתי לשחרר. הכל רך יותר, כל הדרמות הגדולות של הילד הראשון כבר היו מאחוריי (הכל יחסי, כן?!) וידעתי שיום אחד גם הוא יפול ולמרות כל המחשבות השחורות שלי הוא יקום. ידעתי שהוא יהיה בסדר למרות שאני לא שם ב100%. הייתי הרבה יותר סלחנית, ובגלל שאלף פעמים ביום אני אומרת לאיתמר "אל תבכה, תבקש עזרה" אז גם עשיתי את זה בעצמי. ביקשתי הרבה עזרה וקיבלתי אותה למרות שאני חיה הרחק ממשפחה. הרבה פעמים אני חושבת לעצמי שבעולם מושלם הורים היו מגדלים את הראשון שלהם כמו שהם מגדלים את השני.

3. הדבר השלישי הכי קשה בילד השני, זה הכביסה.

אבל היי, יש גם דברים טובים. ילדים שניים מביאים איתם את הזכות (המבעיתה!) לדאוג ולאהוב ברמות בלתי נתפסות שני אנשים קטנים. הם גם מביאים איתם מהרגע הראשון (תעיד כל מי שהופתעה לגלות כמה הלידה שלהם היתה מהירה) את מהות ההורות האמיתית: כל ילד הוא אחר,עולם ומלואו. ההשוואה בין הילדים היא בלתי נמנעת וטבעית ואני חוטאת בה, אבל יותר חשוב בעיניי מההשוואה הזו זה שנתתי לאוריה הזדמנות ללמד אותי שאני יכולה להיות גם אמא אחרת. להיות מובלת על ידי תינוק כל כך קטן זו הרגשה מפחידה בילד הראשון אבל היא מנחמת ומעצימה בילד השני. כמו כולן, גם אני חששתי מהרגע, אבל המוח מתגמש, והלב מתרחב, וכשהניחו בחיקי את אוריה הבנתי שאהבה היא באמת הדבר היחידי שמכפיל את עצמו בכל פעם שמחלקים אותו.

כל ילד הוא שונה, עולם ומלואו

החסר גדול מסך חלקיו

אזכרה.

אני שונאת את זה שבגיל 31 הבנתי שגעגוע זה דבר ממשי, כואב וקורע. נכון שלא היית אמא שלי אבל הריק שהשארת בחיי הוא כל כך גדול שאני מרגישה הרבה פעמים שהתייתמתי בעצמי…

מחר בבוקר כולם יתכנסו במשכנך החדש ורק אנחנו נספור טיפות גשם על החלון בסיאטל. ואם הייתי שם, כנראה שהייתי שותקת. או בוכה בשקט. הרי אבן קטנה על שיש קר לא יכולה לדבר על מה שכואב באמת. ואולי אם הייתי שם לבד הייתי מספרת לך שאנחנו מרגישים תקועים. מחכים שמשהו טוב וגדול יקרה לנו אבל פשוט אין לנו את הכוחות לקום ולעשות אותו בשביל עצמנו. שאנחנו מבינים מהמקום הכי מדמם שהכל זמני ושואלים את עצמנו כל הזמן אם אלו באמת החיים שאנחנו רוצים לעצמנו, ומה עוד הילדים שלנו יאבדו בגלל ההחלטות שלנו. שאנחנו גם מבינים שאנחנו לא בני עשרים ושהעוד 7 קילו האלה יהפכו מהר לעוד 17, ושכאבי הגב לא יעלמו מעצמם. ושצריך לדאוג לעצמנו. ושצריך לדאוג לילדים. ושצריך לדאוג לזוגיות. וגם כשלא צריך, אנחנו פשוט דואגים. קיבינימט, אני לא זוכרת מתי לא דאגתי בשנה האחרונה. 

והייתי גם מספרת לך שאיתמר כבר נגמל מחיתולים ומוצץ, ושהוא מדבר עברית מדהימה וגם אנגלית ממש בסדר ואפילו ספרדית (ואין לנו מושג מה הוא אומר). שהוא מאד נהנה בגן ויש לו חברים ואפילו חברה :) שהוא זוכר סיפורים שלמים בעל פה ומרכיב פאזל של 100 חלקים אבל גם יודע לעמוד על שלו ורוב הזמן זה ממש קשה. ושאוריה הדאיג אותנו מאד בשנה הזו אבל בדרכו הכל כך מהפנטת הוא פשוט לימד אותנו שיש לו קצב משלו ושכל העולם יחכה לו. הוא התחיל ללכת הגמדאוס. יש לו אינטליגנציה רגשית מפותחת, אני חושבת. אני יודעת שהוא רק בן שנה וחודשיים אבל הוא רגיש לכולנו ויש לו את היכולת המדהימה לחייך בדיוק בזמן. הוא אור גדול.

ושאני כבר לא כועסת. נדמה לי שהבנתי שזה לנצח. שאת לא חוזרת. אבל אני רואה אותך לפעמים, וזה מנחם אותי. אני רואה אותך בכל פעם שאני אופה לחמניות ובכל שקיעה, כאילו את שולחת לנו צבע לחיים וגם אומרת לילה טוב לילדים. אני רואה אותך כשהוילון בחדר השינה זז גם כשהחלון סגור, ורואה אותך מעבר לכתף כשאוריה מתעקש להירדם על הידיים. אני רואה אותך כשקשה לי עם הטנטרומים של איתמר ונזכרת איך תמיד נתת לי את ההרגשה שלהישאר עם הילדים בבית זו מתנה. אני רואה אותך עכשיו יותר מתמיד כי אוריה כמעט בגיל שאיתמר היה כשבאתם לגור לידינו, וכל המשחקים ששיחקת איתו מקבלים פתאום חיים חדשים אבל עדיין אין לי אומץ. פשוט אין לי אומץ לשחק בהם.

אני רואה, ושומעת, ומרגישה אותך בהדלקת נרות ביום שישי, וזה הרגע הכי קשה לי בשבוע, וגם הכי מדהים, כי השארת לי את המתנה שלך, והמתנה שלך הוא המתנה שלי והוא העניק לי עוד שתי מתנות ענקיות. ואני תמיד רוצה רק עוד רגע עם הנרות, להודות לך על המתנה הזו, לבקש ממך סליחה, והכוונה, ושתדעי שאני לא שוכחת ולא מסוגלת אפילו, אבל איתמר כאילו מרגיש את זה ובקול הכי מתוק ורך שלו ניגש לאוריה, נותן לו חיבוק ונשיקה ואומר ″שבת שלום יושי, שבת שלום אבא, שבת שלום אמא″, ואני יודעת שזהו. שאת ″לא מתערבת″ ושאת ″לא אוהבת פרידות ארוכות″ ושעכשיו אנחנו שוב לבד, רק אני והמתנות.