על ביטוח יקר, ניתוח בניכר והחיים בכפר

לפני כמה ימים איתמר עבר ניתוח קטן, פשוט ושגרתי. בסך הכל חמש שעות מהרגע שהגענו ועד הרגע שהשתחררנו הביתה, אבל ההפקה שסבבה את האירוע הזה מבטיחה לכוכב הפרטי שלי מינימום מועמדות לאוסקר.

איך בכלל מכינים ילד בן שלוש לניתוח? וחשוב לא פחות, איך מכינים את אמא ואבא שלו לרגע בו יחזיקו את היד הקטנה עד שזו תרפה אחיזתה, עיניי האיילה המבריקות יתגלגלו בחוריהן והראש יישמט לאחור, היישר אל תוך ידיו של המרדים? במקרה שלנו ושל איתמר, ידע זה כוח. איתמר הוא ילד כזה שככל שמסבירים לו דברים יותר בהיגיון ככה הוא מפחד פחות כי הוא יודע שלכל בעיה יש פתרון ולכל שאלה יש תשובה (חוץ מלשאלות הבאמת מורכבות כמו ״אמא, למה זה מאד מאד מאד קומה?״ או ״אבא, אתה יודע איך אני יודע שהטרקטור הזה זה משאית?״)

כשבועיים לפני הניתוח התחלנו להסביר לו במשפטים קבועים על דוקטור אנדרסן שתעשה לו ניתוח קטן כדי לעזור לגוף שלו לעבוד יותר טוב. אחרי כמה ימים הגיעה השאלה הראשונה שהוכיחה שהוא חשב על העניין: ״זה יכאב?״. עניתי לו שאני חושבת שכן אבל כמו כל מכה שמקבלים הכאב יעבור וכל יום הוא ירגיש יותר טוב. אחרי עוד כמה ימים המשפטים נהיו קצת יותר ארוכים וכללו יחסי ציבור ברמה גבוהה של בית החולים ו״איזה כיף הולך להיות שם! מיטה עם גלגלים!!!״ כמובן שבלב שקשקתי מפחד וחרדה אבל מי אני שאפספס הזדמנות לפאר את המקום אותו אנחנו מממנים בנאמנות מכספי המיסים שלנו. הייתי קרובה מאד לספר לאיתמר שבית החולים הזה הוא בעצם שלנו, כמובן על פי אמנת טודלרס 2015 הקובעת שאם אבאש׳ך נשם ליד זה-זה שלך.

בצד הלוגיסטי הבהבה שאלת המי ישמור על אוריה כשנהיה בבית חולים. בהחלט אחת השאלות הכי שגורות בפי הורים צעירים שגרים בחו״ל. הרי רובנו גרים מרחק גדול מההורים והאחים, ודבר כל כך משמעותי כמו לידה או ניתוח או אפילו גיחה קצרה למיון כשהילד חולה הופך לפרוצדורה תפעולית רחבת היקף הכוללת את החברים הקרובים בסטנד-ביי מיידי. וכולם מתגייסים בלי שאלות, כי כולנו יחד בקייאק הזה. אבל ברור שאין תחליף לסבא וסבתא, שהאהבה שלהם היא הכי קרובה לדבר האמיתי ולא משנה כמה טובים החברים שלכם. לשמחתי, ההורים שלי גרים בקצה השני של היבשת, מרחק של שש שעות טיסה ״בלבד״. טלפון אחד לאמא, ואחרי שעתיים אני מתבשרת שהיא כבר פינתה את השבוע ותגיע ביום שני, יום אחד לפני הניתוח, כדי שאוריה יתרגל שוב אליה ולאיתמר תהיה הפוגה מהמתח של לפני. כזו היא אמא שלי. תמיד בתפקיד, גם במרחק הדורות והקילומטרים. ״אני גם שולחת לו משהו קטן עם אבא״.

ביום חמישי שקדם לניתוח הזמינו אותנו ל״מסיבת טרום ניתוח״ בבית החולים. הגענו רועדים מהתרגשות (איתמר) ומפחד (אני) ונכנסנו בשערי בית החולים כדי לפגוש את נטלין, הchild life specialist שלנו. מדובר בבחורה מקסימה שליוותה אותנו בין החדרים השונים, העניקה לאיתמר מתנות קטנות לאורך הדרך והסבירה לו בשפה פשוטה וקלה מה יעבור עליו בכל שלב עד הניתוח ואחריו.

מודדים גובה ומשקל

מתאמנים על לבישת המסכה

מקשטים את המסכה במדבקות

צובעים את המסכה כדי להסוות את הריח המוזר של חומר ההרדמה

נוכחתי שסכומי העתק שאנחנו משלמים על ביטוח בריאות (מדובר בכמה אלפי דולרים בשנה) באמת משתלמים כשצריך אותם. כל כך הרבה מחשבה הושקעה בסיור המקדים הזה, הכל כדי לגרום לאיתמר להרגיש ששום דבר מפחיד לא יקרה לו, שהכל כבר מוכר לו, שמסביבו יש משחקים, שהוא חלק פעיל ומרכזי בחוויה הזו. נדהמתי לראות באיזו פשטות הם מסבירים על ההרדמה: sleep doctor, sleep mask, sleep medicine, the doctors work while you sleep. הכל בסדר, אתה רק תישן קצת ותיכף תקום. בערכה שקיבלנו מנטלין לקחת הביתה היתה שקית קטנה ובה כפפות, מסכה וכובע לשיער שילבשו הרופאה שלו, המרדים וכל האחים והאחיות. ״תשחקו עם זה קצת בבית, כדי שהוא לא יבהל כשיראה אותם ככה״, היא אמרה כשנפרדנו, והבטיחה שהיא או סטפני יבואו ללוות אותנו שוב ביום שלישי כשנתאשפז. כשחזרנו הביתה פגשנו את צוצו, והבאדיז נכנסו בטבעיות למשחק התפקידים של רופא וחולה.

"איתוש, עכשיו אני אהיה ד"ר אנדרסן ואתה תשכב ותשים את המסכה על הפה והאף" נוט טו סלף: בפעם הבאה להדגיש שלא מדובר בבוטוקס

אבא שלי הגיע אלינו ביום שישי בדרכו לכנס בוונקובר וושינגטון, והגיש לאיתמר סיפור קצר ומדהים שכתבה ואיירה ברב כשרון ותבונה סבתא שרונה המופלאה.

 נמרחבר הוא בובת נמר רכה וסקרנית שנבחרה על ידי סבתא בחנות צעצועים בבוסטון כדי לעזור לאיתוש לארוז את המזוודה שלו לבית החולים.

 כל פרט בסיפור הזה הוא מהחיים של איתוש: אוריה, הצ׳יריוס של הבוקר, הספר של ״ערן הכבאי״ וכמובן הרגליים הרזות והחצאית הקצרצרה של אמא שלו.

וכמו כל דבר שמגיע מסבתא שרונה, הפרטים הקטנים חשובים כגדולים, ונמרחבר הגיע יד ביד עם מזוודה אדומה שהשם של איתמר רקום עליה בכחול. לאיתמר יש פטיש מטורף לשדות תעופה בכלל ולמזוודות בפרט, ובכל שדה תעופה שי ואני מסתכנים בקריאה לרשויות כי העוברים והשבים משוכנעים שאנחנו אלה שמכריחים ילד בן שלוש לגרור מזוודה ששווה לגובהו ומשקלו ברחבי בית הנתיבות. לכי תסבירי שאם רק נעיז לעזור לו הוא יעיז להתנהג כיאה לגילו ויצרח עד לב שמיים. בהינתן העובדה הזו, המזוודה האדומה היתה בחירה מושלמת.

ביום שני בצהריים הודיעו לנו שהניתוח נקבע לשעה שתיים ושהאשפוז בשעה 12 וחצי. צום עד שעת הניתוח, מותר לשתות מים ומיץ תפוחים עד עשר וחצי בבוקר. זה היה החלק המאתגר ביותר של היום הזה, אבל איתוש עבר אותו בגבורה! פשוט לא האמנתי שהילד הגרגרן שלי מסוגל לא לאכול כל כך הרבה שעות ועדיין להישאר נחמד. גם פה מה שעבד לנו היה להסביר לו שמי שעובר ניתוח לא יכול לאכול, ואני לא יודעת מה זה אומר עליו אבל הוא חשב שזה מאד מצחיק.

סוף סוף הגיעה השעה והגענו לבית החולים. זה אותו בית חולים שהגענו אליו לפני שנה וארבעה חודשים, אבא אחד סבלני ואמא אחת כורעת ללדת, ויצאנו ממנו משפחה של ארבעה. במסדרונות האלו ממש החיים של איתמר השתנו בין רגע והוא הפך לאח גדול ובן לשני הורים מבולבלים כפליים. אחרי שעה וחצי של המתנה ומעבר בין התחנות השונות הגיע הרגע להיפרד מאבא ולצעוד עם אמא והמזוודה (!) אל חדר הניתוח.

מעולם לא ביקרתי בחדר ניתוח, ומזל שאני צופה אדוקה של האנטומיה של גריי כי כנראה הייתי מתעלפת במקום אם איתמר לא היה מחזיק אותי. ההתרגשות של כל צוות חדר הניתוח מכך שהאייטם שלהם סוף סוף הגיע ניכרה על פניהם, ואיתמר צעד בבטחה אל עבר מסכי הטלוויזיה הגדולים לצד המיטה, מהופנט, צייתן, ורעב. ואני, לצידו, מגייסת את כל כישורי המשחק שלי ומתלהבת מכל המכשירים וממה שריצד על המסך. המרדים הרים אותו והושיב אותו על המיטה, הצמיד לו את המסכה לפנים והמשיך לדבר אליו עד שאיתמר נרדם. אז הוא פנה אלי ואמר: זה הזמן לתת לו נשיקה, We'll take very good care of him.

 בשנייה ההיא שרכנתי מעל הילד המעולף שלי ולחשתי לו שאני אוהבת אותו ואני תיכף חוזרת לא עבר לי שום דבר בראש חוץ מהמשפט הזה-We'll take very good care of him. בעשרים ושישה הצעדים שהפרידו ביני ובין שי בחדר ההמתנה היה לי זמן לבחור בין שתי אופציות: הראשונה, להתעצבן שמכרו לי משפט מפוצץ של רופאים משל היינו בגריי-סלואן ומקדרימי בכבודו ובעצמו עמד מולי כרגע, והשנייה, לביים פרידה כואבת מבן זוגי בשלושים ושתיים השנים האחרונות, מר סרקזם, ולהאמין למרדים הזה.  כשבחרתי באופציה השניה, שם, בבית חולים במחלקת ילדים כשהילד שלי מורדם על שולחן הניתוחים, למרבה האירוניה הרגשתי אמא מאד בריאה. באמת האמנתי שידאגו לו. האמנתי שהוא בידיים טובות והאמנתי במערכת הבריאות אבל בעיקר הבנתי שלהיות אמא זה גם להאמין בדברים שאני לא יודעת במאה אחוז, בשביל הילד שלי. זה לא אומר שהפסקתי לדאוג, זה לא אומר שלא פחדתי. כמו הסצנה האחרונה בסרט ״החיים יפים״ כשרוברטו בניני ממשיך בהצגה אל מול פני הילד שלו כי זה כל מה שהוא רוצה שהוא יזכור. בשבוע הזה נוכחתי לדעת שלגדל ילדים זה משהו שרק נדמה לנו שאנחנו עושים לבד, אבל איט טייקס א וילג׳: בכל יום כשאנחנו שולחים אותם לגן, לבית הספר, לצבא, לאוניברסיטה, לזוגיות, אנחנו בעצם מרשים לעצמנו להאמין שידאגו להם גם כשאנחנו לא שם. מערכת שלמה דואגת לילדים שלנו כשאנחנו בעבודה, בלימודים, או בחדר ההמתנה הקטן, אוחזים חזק במזוודה אדומה. אז אחרי שבחרנו את המיומנים ביותר לתפקיד, מה עוד נותר לנו לעשות חוץ מלהאמין שהם יעשו עבודה טובה בלדאוג לילדים שלנו?

איתמר עבר את הניתוח בהצלחה וצעד על שתי רגליו הקטנות הביתה עוד באותו ערב. אולי זה הגוף שלו שהגריל לו סף כאב גבוה, אולי פשוט ככה זה ילדים, אולי זו עבודת הכנת הקרקע שעשינו לו. סביר להניח שזה פשוט בגלל שהוא היה כל כך רעב ובבית חיכתה לו פסטה עם פסטו וגבינת פרמז׳ן של סבתא. ואנחנו זכינו לראות איך דרך עיניים של ילד גם בית חולים נראה כמו מקום צבעוני ומסקרן, וניתוח זה דבר בכלל לא מפחיד אם אתה בוטח בכפר שלך.

תמונה

פרופורציות זה לא ויטמינים 

זה התחיל מנסיעת עבודה תמימה של שי ללוקסמבורג למשך שבוע (הוא יגיד שזה היה רק ארבעה ימי עבודה, והוא צודק, אבל כשגרים בסוף העולם מבזבזים יומיים לכל כיוון רק על טיסות). כמובן שלאיתמר היה חופש מהגן גם בשבוע הזה ואוריה הוציא טוחנות. כששי חזר בלי מתנות אבל עם כאבי שיניים, ייעפת דרגה 3 , חום וקופסת טישו הבנתי שהפאן רק מתחיל ומכיוון שאני אישה מאד מתחשבת מיד קבעתי עם חברה לסושי כי ידעתי שלמחרת לא רק שאני חוזרת לבסיס, אלא גם סוגרת 28 וגם יש לי ביקורת אכ״א. אני שונאת את זה שאני צודקת.
משם המשכנו לסבב טיסות (לא שלי, אני נשארתי לנגב נזלת בבית), עוד שיניים, וירוס בטן, 40 חום של אוריה, שלוש עקירות שיני בינה (לא שלי, אני את החוכמה שלי לא מוכרת בעבור חופן פרוקסט) סיבוך של העקירה וביקור במיון עם איתמר שבדק יותר מדי מקרוב מי מנצח בקרב עם הבלנדר (1:0 לבלנדר). שפל של כל הזמנים בבית דביר!!! ואז היה מתוכנן לנו טיול שקבענו לפני חודשיים עם אבא של שי, והדבר הלפני אחרון שרציתי לעשות היה לארוז לשבוע ולשבור לילדים עוד פעם את השגרה. (הדבר האחרון היה לבשל לליל הסדר). שיקלול מהיר של האופציות שלי גילה שאין מצב שאני מסכנת את היחסים שלי עם אבא של שי, וכך נגה זכתה בכבוד המפוקפק של להאכיל את כל השכונה בערב פסח ואני הלכתי לארוז.

לא היה לי כוח לטיול הזה, רציתי פשוט לחזור לשגרה שלי אחרי שישה שבועות של שגעת. אבל ברגע שהילדים בפיקוד אבא שלהם הלכו לשים את כל הדברים באוטו פתאום שמעתי את הנשימות של עצמי ופייר? התגעגעתי. עד כדי כך התמסטלתי מזה שגם שבוע באוטו אחד עם ארבעה גברים הרגיש כמו ספא.

נחתנו בלאס וגאס והוכחנו לעולם ששני מבוגרים מסוגלים לסחוב מזוודה גדולה, מזוודה קטנה, שני כסאות בטיחות, מיטה מתקפלת, עגלה ושני ילדים. אוריה, שעד עלייתנו לשאטל שיקח אותנו למלון היה זעפן כמו פקיד דואר במשמרת שישי בבוקר, תפס מקום טוב ליד החלון וברגע שעינייו קלטו את הסטריפ ידענו שהילד הזה נולד כדי לעשות רוקנרול.

איפה הבחורות?!

למחרת פגשנו את סבא דודי, עצרנו לדקות ספורות בהובר דאם ועברנו את הגבול למדינת אריזונה בדרכנו אל הגרנד קניון. המקום מרשים, אבל בדיעבד היה הרבה יותר שווה לעשות טיסה בהליקופטר מעל כי הקניון עצמו לא מרהיב ביופיו אבל פשוט עצום מימדים.

למחרת המשכנו לאנטילופ קניון, המוכר פחות אך היפה מכולם, לדעתי. הקניון נמצא ב״אומת הנאווחו״, אותה שמורה אינדיאנית מפורסמת. מעניין הביטוי הזה ״אומת הנאווחו״. הם למעשה חצי אוטונומיה בתוך ארצות הברית והם כפופים לחוקים הפדרליים של ארצות הברית, לחוקים של מדינת אריזונה, וגם לחוקיי המשפט השבטיים שלהם. אי אפשר להגיע לקניון ברכבים פרטיים אלא רק בסיורים מודרכים של משפחה מהשבט. מחיר הסיור כולל נסיעה בג׳יפ פתוח, שזו חוויה בפני עצמה לילדים, וליווי צמוד של מדריך שהוא גם צלם וגם יודע איפה צריך לעמוד כדאי לתפוס את הרגע. כל הסיפור זה שעה וחצי אבל המראות הם נצחיים. כמובן חשוב לזרוק את הילדים על אבא שלהם בזמן הסיור (אחד במנשא ואחד על הכתפיים-נוסחה בדוקה ומוצלחת).

משהו במקום הזה הדהים אותי. לא הצלחתי להחליט אם אני נמצאת במקום סגור או פתוח, אפל או מואר, כתום או סגול. זה הרגיש כמו להיכנס לתוך אגדה. הסתובבתי שם לצערי רק חצי מרוכזת, אבל היה שם משהו רוחני. יצאתי משם עם תחושה מרוממת של התפעמות מהטבע, או מאלוהים, או ממה שזה לא יהיה שגדול ממני כל כך ורגוע ממני בהרבה.

במרחק לא רב משם נמצא הHorseshoe bend, עוד מחזה מרהיב אך הפעם של פיתול נהר הקולורדו. ההליכה למקום קלה ולא ארוכה במיוחד, אבל מכיוון שהאזור לא מגודר ומדובר בגובה פלצות (ופחד אלוהים אם מתקרבים קצת יותר מדי לקצה כדי לצלם, גם אם מהמותניים תופס אתכן שיריונר) לא מומלץ להגיע עם ילדים קטנים/לא ממושמעים במיוחד.

באדיבות סבא dude ששמר על איתמר ואוריה באוטו, אנחנו יצאנו לדייט בן 25 דקות בו שוב הוכח לי שלא משנה כמה אנחנו הנשים נשתדל, תמיד לגברים יהיה יותר קל בעולם ולו רק בגלל העובדה שהם מסוגלים להשתין בכל מקום! סעממממק! אז לא, אין שם שירותים. וכן, הדייטים שלנו בדרך כלל יותר רומנטיים.

את היום סיימנו במסעדת ברביקיו מקומית בעיירה פייג'. אותנטית לגמרי, אבל אוכל בינוני. בזמן שחיכינו לאוכל שלנו פתאום קלטתי את איתמר, ביישן בדרך כלל, מטפס על במה גדולה שנמצאת בחצר המסעדה, מול עשרות אנשים, ומתחיל לרקוד באושר. מה שלצאת מהשגרה עושה לילדים!

למחרת אנחנו חוצים את הגבול למדינת יוטה ומגיעים לקניון ברייס: ארגז החול הפרטי של אלוהים. זה פשוט נראה כאילו ברגעי "שעמום" יד אלוהית עשתה טיפטופים בחול, אבל למעשה מדובר במבנים גאולוגיים שנקראים "הודוס", שנוצרו בעקבות סחיפה של סלעים (וגם קרח, רוח ומים ששחקו אותם).

הקניון גבוה מעל פני הים, בערך 9,000 רגל, ומושלג בחלקו. יש רוחות אבל המסלול שעשינו בסך הכל ידידותי לילדים ובקיץ בטח גם לעגלות.

שישה-עשר קילו על הכתפיים בשלג בגובה 9,000 רגל והחוצפן הקטן עוד מעז להשתיק אותי כשאני מתנשפת

מאד קשה לתפוס בתמונה כמה המקום הזה עוצר נשימה. הכתום של הסלעים, השלג על הקרקע, הצמחייה הירוקה והשמיים הכחולים הם כל מה שיצירת אומנות צריכה. כשהייתי ילדה כבר ביקרתי כאן (בזריחה! לא פחות!) אבל ללא ספק המחזה מרהיב בכל פעם מחדש. 

את היום האחרון לטיול העברנו בקניון ציון, או הזאיון קניון בעגה המקומית. הוא נקרא כך כי ידידינו המורמונים הגיעו אליו לאחריו שנרדפו על ידי כל וראו בו את הארץ המובטחת. כאן דווקא הפרטים הקטנים של צבע, אור וחומר פחות דומיננטיים, אבל העוצמה של הפארק מטורפת.

נהר הוירג'ן שזורם באמצע הקניון

בכל פעם שמרימים את הראש רואים צוקים רמים, איתניים, ולעיתים אף בוכיים

 בפארק הזה אפשר להעביר בכיף כמה ימים שלמים, יש כאן מסלולי טיול לכל איש, אישה, צאן וטף. ראינו גם מטפסי הרים על אחד מהצוקים. המקום מאורגן בצורה מופתית, עם קווי אוטובוס שמגיעים לכל נקודת יציאה למסלול, מדריכים, חנויות לציוד טיולים וכולי. אפשר להתנייד עם עגלה, והכי כיף פשוט להעמיס ילד אחד בעגלה ואחד על הגב ולתת לאבא לעשות מד"ס בזמן שאנחנו הולכים בניחותא.

בלילה האחרון של הטיול שלנו יהודי כל העולם התכנסו סביב שולחן הסדר, ואנחנו הלכנו למסעדה. בשנה הקודמת בערב ליל הסדר היינו בתחילתו של מסע הפרידה שלנו מאורנה, יושבים רועדים מפחד במטוס עם שני ילדים קטנטנים שתלשו אותם מהמיטה באמצע הלילה, מתפללים שהמטוס כבר ינחת וגם מתפללים שרק ימשיך לשוט בין העננים כדי שלא נצטרך להתחיל את מסע הפרידה האינסופי הזה. השנה בחרנו להיאחז כמה שפחות במציאות ולברוח למקומות רחוקים. לא היו הרבה מילים בערב הזה אבל היו שם מחשבות כבדות ועיניים רטובות ולב מתגעגע. כשהשקנו כוסות אבא של שי אמר את הדבר היחידי שעוד אפשר לבקש: שיהיו לנו חגים יותר שמחים.

בלילה, במיטה של המלון, הסתכלתי בתמונות שבמצלמה ושמחתי שסמכתי על המשפחה שלי שיעשו לי גוד טיימס בתקופה המתישה הזו. ושמחתי שזכיתי לראות את המראות הנפלאים והצבעים העמוקים ואת הילדים שלי שוברים שגרה בסטייל. ושמחתי שאנחנו ביחד, בריאים, הולכים על שתי רגליים, בדרך אל האושר. ושמחתי שלרגע קצר מדי יצאתי מעבדות לחירות והפסקתי לחשוב רק על החיים הקטנים שלי ונתתי לטבע לקבל אותי בקטנותי כמו שהוא מקבל גם שטפונות, הוריקנים ושריפות- בחיבוק מנחם של אחד שיודע שהכל יעבור ויצמח מחדש. הוא קיבל אותי בפרופורציות ונתן לי כאלה בחזרה.

למחרת כבר חזרנו לחיים הפשוטים והרגילים שלנו. מאז כבר עברו שבועיים והמחשבה החדה והמדוייקת ההיא כבר מתחילה להתערפל. איזה באסה שפרופורציות זה לא ויטמינים שמקבלים פעם ביום. נותר לי רק להביט בתמונות ולהיאחז חזק בגודלו של הגרנד קניון, בהרמוניה של האנטילופ, בפייסנותו של נהר הקולורדו, במבט על פניו של שי כשראה את ברייס קניון נפרש תחתיו ובצחוק המתגלגל של אוריה ואיתמר כשניסו לזרוק אבנים לתוך המים בזאיון, ולהתנחם שהם בטח לא יזכרו את הטיול הזה אבל אני לעולם לא אשכח אותו.