תמונה

אוכל שלוקחים לדרך

ממוריאל דיי נחגג השנה בסופ"ש שאחרי שבועות. לקח לי זמן להתרגל לקרוא ליום הזיכרון כאן חג. בשנה הראשונה זה נשמע לי מתריס. בשנה השניה – הזוי. בשנה השלישית כבר קניתי בסיילים הכי שווים שיש. סבתא של שי (רק בריאות לשולה!) נוהגת לומר "לטוב מתרגלים מהר" ואכן החגים באמריקה נחגגים בכל טוב: חופש ביום שני (סופ"ש ארוך), סיילים בחנויות, הייתי ממשיכה אבל זה באמת השיא.
בזמן שבישראל כל הצמחונים נגעו בשמיים, הפשטידודות עמלו במטבח והמלבי שטף את הרחובות (מנוולים!), אנחנו חברנו למשפחה הכי זורמת על הפלנטה ושמנו פעמינו אל עבר הפארק הלאומי "אולימפיק". חלוקת התפקידים בחבורה היא כדלהלן:
שי ונועה – הוגים, מפיקים, מפיקים בפועל. תחומי אחריות: מנהלי אטרקציות, משא ומתן עם מקומות לינה, תפעול לוגיסטי.
דני – "זוקו אירועים, מצלמים ונהנים" תחומי אחריות: צילום, עריכה, הפצה, פירסום ויח"צ.
תום – מדי פעם עונה ב"כן/סבבה/חחחח" בווטסאפ, תחומי אחריות: להגיע לטיול ולקטר כמה שפחות.
הפעם מש"קית החוי"ה שלנו קבעה: מביאים את כל האוכל מהבית. (זאת לאחר שהתברר שנישן בעיירה שאין בה כלום). אני האחרונה להתווכח עם אישה אחרי לידה, אוכל מהבית איט איז!
אז מה לוקחים כדי להאכיל 4 מבוגרים ו3 ילדים, שלא דורש קירור מתמיד ושיחסית נוח לאכול, ואם אפשר שגם יהיה בריא? רעיונות כאן:

מאפינס בננה-טחינה: בריאות בגביע נייר


את המתכון הזה המצאתי כדי לגוון לאיתמר את ארוחות הבוקר. יום אחד לקראת סוף ההריון עם אוריה הכנתי אותן, הן יצאו נמוכות מתמיד אבל איתמר עדיין אכל אותן, ואכל, ואכל, וביקש עוד, ועוד, וכל כך הייתי מבסוטה מעצמי שרק אחרי שהורדתי אותו בגן הבנתי ששכחתי לשים טחינה ושהוא ביקש עוד כי הוא היה רעב ולא בגלל שאני אופה מחוננת. (כן, למעשה אפיתי רסק תפוחים עם בננה וקוקוס) מאז שכללתי אותן ואני מקפידה לשים טחינה, ובכלל לשים לב לכל מיני דברים (ילדים רעבים וכו').

מאפינס בננה-טחינה (5 יחידות)
1 בננה בשלה, מעוכה
1/2 כוס רסק תפוחים
1/2 כוס טחינה גולמית
1/4 כוס קוקוס טחון
1/4 כוס קמח שקדים

מי שאלרגי לאגוזים וחבריהם, אפשר לוותר על קמח השקדים, רק קחו בחשבון שהמאפינס יצאו קצת פחות שאפות (מבחוץ) וקצת יותר לחות (מבפנים).
מערבבים את כל הרכיבים, מעבירים לתבנית מאפינס ואופים כ35 דקות בחום בינוני. אפשר להוסיף כל העולה על רוחכם: חמאת שקדים, אוכמניות, תותים, תמרים, אגוזים, תפוחים…כדאי לשמור בקופסה אטומה לא יותר מיומיים (אצלנו הן נגמרות הרבה קודם).

פסטו-פיסטוק
לטוב מתרגלים מהר, ובמיוחד אם יש בזה פיסטוקים. אין דבר שיכיל פיסטוק ולא יהיה טעים. פשוט אין.

100 גר' עלי בזיליקום שטופים, מיובשים, ירוקים, חתיכים, לבושים יפה!
1/3 כוס פיסטוקים קלויים (אם מומלחים אפשר לוותר על המלח במתכון)
1/3 כוס צנוברים
3 שיני שום
1/2 כוס שמן זית
1/2 כפית מלח

את כל הוונדרפול הזה מכניסים למעבד מזון, וזהו. אני אוהבת להוסיף את השמן רק אחרי כמה סיבובים, אבל זה רק בגלל שיש לי יד קלה על בקבוק השמן וזה מאפשר לי לשלוט בכמויות.

טעים עם פסטה, טעים עם רביולי תרד, טעים על קרקר עם גאודה עיזים, אבל הכי טעים בכפית.

לביבות קישואים ונענע
יש שני דברים שקשה לי בלעדיהם מאד באמריקה: פרוזן יוגורט במחיר מופקע, ונענע. על הפרוזן יוגורט עוד נדבר, אבל הנענע- מה קשה בלמכור בסופר נענע בריח של נענע?! עדיין לא מצאתי את האחת, אבל בינתיים אני מסתפקת בעציץ הנענע שלי שלמרבה ההפתעה ממשיך להצמיח עוד ועוד עלים. אז אני מכינה עוד ועוד לביבות לאוריה, שלא כל כך אוהב ירקות חיים, אבל חוגג על לביבות כאילו חנוכה זה כל השנה.

2 קישואים מגוררים (עם הקליפה)
1 תפוח אדמה בינוני מגורר (בלי הקליפה)
1/2 בצל קצוץ דק
1 ביצה
1-2 כפות שמן קנולה
3 כפות קמח מלא
2 כפות עלי נענע קצוצים (או עוד אם אתם לא מתקמצנים על הנענע שלכם)

מערבבים את הכל ומסדרים בתלוליות על תבנית מרופדת בנייר אפייה. מכיוון שיש שמן בלביבות, אין צורך לשמן את נייר האפייה, אבל אם אתם בקטע של להרגיש שאתם אוכלים בריא בזמן שבעצם זה לא ממש ככה- שמנו away. אופים בחום בינוני-גבוה בערך 20 דקות מכל צד או עד שהלביבות מזהיבות ולוחשות לכם "תוציאו אותנו".

 

עכשיו תהיו חברים ואל תספרו לי מה אכלתם בארוחת שבועות.

אודיו

לא מתגעגעת 🙍

אני יודעת שאני רק אורחת פה ואורחים אמורים להגיד תודה ולא להתמרמר, אבל אמריקה, אנחנו ביחד כבר שש שנים ועדיין לא הצלחתי להבין אותך לגמרי. אני באה ממדינה לוהטת. גם מזג האויר שם לא ממש קריר. יש שיקראו לנו חצופים, אבל אנחנו פשוט באמת מאמינים שאנחנו יודעים הכי טוב. עזבי מאמינים, בטוחים. את פשוט כזאת צנועה ומנומסת, שאף פעם את לא סותמת לנו את הפה. ותכל׳ס, מה יוצא לך מזה?

אז שאלה:
באמת, אמריקה, מה הקטע הזה עם הספייס?
באמת צריך מדרכות כאלה רחבות?
את לא צריכה להשוויץ, את יודעת.
יש מקומות בעולם שהמדרכה היא ברוחב של כסא גלגלים אחד, ואת לא רואה את העירייה מבזבזת על זה כסף. וגם חאלס עם התיקונים האלה למען שלום הציבור, את לא צריכה לקפוץ לתקן כל בלטה שבורה, אנחנו ממדינת היזמות הכי מפוארת בעולם- אצלנו פשוט הולכים מסביב, אז מה אם זה אומר לרדת לכביש סואן, קצת אקסטרים ביומיום עוד לא הרג אף אחד.
טוב אל תתפסי אותי בקטנות על מספרים.
אולי כמה עשרות.

וספיקינג אוף ספייס, אפשר מילה דוגרי? אל תחשבי שאני חצופה, באמת פשוט למה ללכת סחור-סחור? את יודעת, שש שנים, בכל זאת, פז״מ מפואר.
(פז״מ, אגב, זו מילה שיכולה להיות לך ממש שימושית. יש לי עוד כמה שאני אשמח אם תתרגמי לי. סגמת למשל. או געגוע).
לא נראה לך הגיוני להכיר אותי כל כך הרבה זמן ושלום-שלום עם ילדיי וכל זה, ועדיין לא לחוות דעה על כל מה שאני עושה?
למה את לא דורשת לדעת מתי אני חוזרת לעבודה?
או למה הילד בלי מעיל?
מה נראה לך? שאני אקח ללב?
אמרתי לך, אני מישראל. אצלנו אם לא התערבת לי בחיים זה יכול להתפרש כאילו לא אכפת לך.
ולא רק את, כל בנאדם.
אז דונט בי א סטריינג׳ר.
עזבי אותך מהפס הצהוב, או הלבן, או האדום הזה שמשורטט אצלך בכל מקום. אני מבינה שנגיד בתור לכספומט זה נחמד שיש פרטיות אבל ראבאק, בקופת חולים? למי זה מפריע?
חופשי לקחת את זה רחוק. כולה קו. לא צריך למתוח את זה לשיחות אישיות.
תזרמי.

ורילי, אמריקה, אפשר עוד קטנה?
את בטח שומעת את זה מדי פעם ולי זה באמת לא מפריע
(נשבעת!)
אבל העניין הזה עם החיוכים המפוברקים וההב א נייס דיי בסוף כל התקשרות רנדומלית עם בנאדם- מה נסגר?!
איפה האמיתי? הלחוץ? הכוסאמק?
בשביל מה אנחנו פה ביחד אם לא כדי שנוציא אחד על השני עצבים?
אחים זה אחים, בשמחות ובלחצים.
אז תהיי מכילה, תביני שכשמישהו חתך אותי בכביש (היפותטית, כן? בכל זאת נורת׳ ווסט) אז לא בא לי להרים ת׳יד ולהגיד לו- סבבה אחי, טייק איט איזי, מבינה שאתה ממהר.
לא! ממש לא! בא לי לגזור אותו! חצוף!!! אמאשלו חצופה!
אבל הוא נוסע מהר, אני לא תמיד מספיקה, אז אני אצפצף לו ככה בנדיבות (כן, הדבר הזה באמצע ההגה, זה מה שעושה את הרעש וזה נועד בדיוק למקרים כאלה) וארים לו אצבע משולשת, למה מה קרה שהחיים שלו חשובים יותר משלי?
אני יודעת מה את הולכת להגיד.
״תהיי סלחנית ותעשי לו שלום במקום זה! חיוך!״
אז חבובה, אל תתנשאי עלי עם הקלף הזה של השלום. אנחנו המצאנו את זה, אוקיי?
תבואי אלינו למזרח התיכון, נראה לך בדיוק איך עושים שלום.
ושוב, לא באמת מפריע לי הנימוסין, זה נחמד לפעמים, אבל תאמיני לי שיותר מחשל זה ללמוד לפתוח דלת של בנק, מהכבדות, עם תינוק בעגלה ופעוט על הכתפיים-לבד.
זה בונה אותך.
זה מפתח עצמאות, ויכולת אילתור והכי מחזק את מעמד האישה.
אז שחררי, תני לצמוח.

יש לך עוד שניה?
ממהרת?
לאן?
רגע, מה?
שו קונגרס?
די נו, את? מפחדת מטרור?
עזביייייייי אמריקה! מצחיקה את יו.
תקשיבי, תשתלי באדמה את החיישנים האלה של אלביט, נו אלה שמתריעים על חפירת מנהרות.
כן כן, זה שוס.
לא, זה לא מפחיד.
חמאסניקים שיוצאים ממנהרות מתחת לבית זה מפחיד?!
איפה את חיה? הסתכלת לאחרונה על קרטון חלב שאת ככה מלכלכת? יפה.
אז חיישנים באדמה, ולמעלה להשלמת הלוק את שמה כיפה כזו, יעני ברזל.
לא ברזל אמיתי נו…מודאגת מהמיחזור.
קורעת!
יעני מטאפורה.
זה כאלה סוללות שמחשבות מתי עומדות לנחות עליך רקטות ואז מיירטות טילים יותר טובים שמפוצצים אותן.
לא את לא מבינה, זה עושה מה זה זיקוקים, חבל על הזמן.
נשבעת!
טוב האמת את צודקת, את עושה זיקוקים על הכיפאק, עזבי.
תשקיעי את הכסף בחינוך.

אז יאללה נשמה,
מה זה כיף שדיברנו, אני מרגישה שממש הוקל לי.
מה? קפה בעוד חודשיים?
פייייי את זורמת…אין לתאר.
זורמת. פלואינג.
לא משנה. נדבר על זה בעוד חודשיים.
יאללה.
אה רגע רגע!
אני לא מתה על קפה.
חלב ודבש מתאים לך?

***
שלומי היטיב לנסח זאת. אני לא מתגעגעת… הרי יש לי כאן שקדיה. ושקדיה זה…בריא?