תמונה

בעקבות האירועים

זה לקח לי רק 32 שנים וחצי, אבל סוף סוף הבנתי מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה. בדצמבר האחרון אוריה היה בן שנה ואיתמר היה בן 3, ועשינו להם מסיבה צנועה בבית עם החברים. היה לי ברור שגם המסיבה הזו כמו קודמותיה תהיה בנושא מוגדר, אבל הפעם איתמר כבר היה מספיק גדול כדי ממש להנות מזה. הוא היה אז הרבה יותר ביישן ואחד החששות שלי היה מהרגע שנשיר לו היום יום הולדת והוא יהיה כל כך נבוך שירצה פשוט להיעלם בחדר. לשמחתי ולהפתעתי, הוא עמד על כיסא, כולנו עמדנו מצדדיו ומאחוריו ושרנו, והוא פשוט הסתכל על העוגה.

היה לו בעיניים את המבט שהוא שומר לרגעים חשובים. מבט שזוכר כל פרט, עם הריסים הארוכים שבכל כמה שניות מכסים את העיניים, כמו לוחצים על save בתוך הראש שלו. השיניים העליונות שלו נשכו את השפה התחתונה מהתרגשות והידיים חיבקו זו את זו, אבל העיניים, העיניים לא משו מהנרות. זה היה לפני שמונה חודשים אבל אני זוכרת את זה בבירור כי ברגע ההוא הבנתי שאיתמר מבין שחוגגים אותו, והבנתי שהכיף הגדול של להכין להם את המסיבה היה כלום לעומת העובדה שעד היום בכל פעם שאנחנו עוברים ליד אתר בניה הוא אומר "זה כמו העוגה שלי ושל יה-יה!".

אני כבר ארבע שנים בבית עם הילדים שלי, ולחזור לעבודה תמיד הדאיג אותי. אני יכולה לשבת בישיבות ארוכות, לנהל צוות, להכין מצגות. יכולה. השאלה היא האם באמת אהנה מזה? כנראה שלא. אני אוהבת דברים יפים, ואוהבת לראות איך תמונה הופכת למציאות, ואוהבת לראות את העיניים הנוצצות של ילדי יום ההולדת כשהם רואים את העוגה שלהם בפעם הראשונה, ואיך ברצינות תהומית הם מחלקים את שקיות ההפתעה. ובעיקר אני אוהבת את הרעיון של לאהוב את העבודה שלי ולהתרגש כל יום מזה שאני מגשימה חלום.

אז בקרוב זה יהיה רשמי, יהיה לי עסק להפקת אירועים קטנים עם שם ואתר והכל, אבל עד שזה יקרה, הנה קצוות של חלומות משני ימי הולדת שהיה לי כבוד גדול לעצב ולהפיק.
תודה נגה שהזכרת לי שבעולם של ילדים לא צריך להתפשר, אפשר וצריך לרצות עוגה עם כל הנסיכות וכל הפוני-קטן ועם rainbow frosting, ושכנראה כולנו היינו צריכים להישאר בני 4 כדי ללמוד ליישב סכסוכים. תודה עומרי שדאגת שההורים שלך יזכירו לי שלצניעות אין גבול, רק יופי, ושזה כובש ממבט ראשון.
(ותודה דני על התמונות!)

DSC_4168

נושמת תל אביב

הגעתי אליך בגיל 17 אחרי 14 שנים בקיבוץ ו3 שנים באמריקה. נתת לי דירת שלושה חדרים ברחוב מלצ'ט שעלתה אז קצת פחות מ800 דולר. בפעם הראשונה בחיים הייתי לבד אבל לעולם לא נתת לי להרגיש בודדה. בקומת המרתף של תיכון אנקורי ברחוב טרומפלדור הושבת אותי בכיתה הכי הטרוגנית שאפשר לדמיין: יהודים, ערבים, הומואים, לסביות, דתיים, חילוניים, מחפשי תשובה, חוזרים בשאלה, קיבוצניקים, בני עשירים, בני פחות עשירים, רוסים, ואני. והסתדרנו, והיו צחוקים, וגדלנו להיות אנשים ונשבר לנו הלב והתרגשנו עם לידת הילדים ובכינו כשהבריאות הכשילה אחת משלנו.
העברת אותי חמש דירות קבע ועוד שתיים זמניות, לימדת אותי להכיר אותך ברגליים כי כל תל-אביבי יודע שחניה זה מותרות. ידעתי בדיוק איזה אוטובוס מגיע לאן ואיפה אפשר למצוא את הפרישייק הכי שווה בעיר ושהבורקס בקצה השוק הוא טעימה קטנה מגן עדן.
מימנת לי שכר דירה של שנים ובתמורה ביקשת שאלבש סינר ואאחוז מגש ואשרת אלפי אנשים במשמרות של שישי ערב שבת בוקר, ובעצם מה שבאת ללמד אותי הוא את סוד המלצרות הכמוס שרק מלצרים מכירים- מלצרים בתל אביב מרוויחים טיפים שאותם הם מוציאים במסעדות אחרות אחרי המשמרת. במילים אחרות, כל תל-אביב מלצרים זה לזה.
יש לך ריח של חופש ומדרכות מטונפות, יש בך את כל השעות של היום, וגשם וחום. ברחובות שלך הלכתי עם ילקוט וקלמר לבחינת בגרות, עם מדים ונשק, עם שמלת כלה ואז עם עגלה. בדירות שלך הרגתי ג׳וקים אימתניים, למדתי מה זה סטוץ, למדתי לשתות ולמדתי להרכיב ארון בעשר דקות. בים שלך הזלתי דמעות געגועים והשארתי את הלב שלי מפורק לרסיסים.
מול החדשות שלא מפסיקות לזרום מאז אתמול אני חושבת עליך ועל כל מי שאיבד בך ומצא אותך.
תנשמי תל אביב.
תנשמי.

"לא נרדמת תל אביב, נלחמת תל אביב
שוב באותו נתיב, ואין מי שיקשיב
והאורות סביב עוטפים את תל אביב, שוטפים את תל אביב
הולך בחשיכה, ואין לי מנוחה
ועל המדרכה את צעדי מרחיב
שואלת תל אביב, נושמת תל אביב, לא נרדמת תל אביב "