מכאן את נראית כמו ארץ נהדרת

בעוד שלושה שבועות נבוא לביקור בישראל, וזו הפעם הראשונה שלצד ההתרגשות יש גם חששות. ולא, זה לא בגלל המצב. המצב תמיד היה שם ותמיד יהיה שם, מאז שאני זוכרת את עצמי יש איזה שהוא מצב. או שזה סקאדים, או שזה קטיושות, או שזה אוטובוסים מתפוצצים, או שזה גראדים או שסתם יש בחירות.

הפעם זה בגלל שהילדים שלי כבר מספיק גדולים כדי להבין מה הם מפספסים.

ככל שהם גדלים השכבה הזו שאני רוקמת על עצמי כדי להגן עליהם בבועה הזו שאנחנו חיים בה הולכת ונפרמת. זו תופעה שאין לה הסבר, אבל שני דברים קורים לילדים קטנים שבאים לבקר בישראל: הראשון, הם מפתחים ביטחון ופורצים כל מחסום ביישנות קיים. הם מבינים בלי שנסביר להם מה זו משפחה, ומתמסרים לסבא, סבתא, דודים ובעיקר בני דודים בקלות מדהימה. בביקור האחרון שלנו בארץ היו לאיתמר את כל הנסיבות המקלות לא לזוז מאיתנו מטר. האמת היא שגם לא רצינו שיזוז מאיתנו. עם אוריה זה היה פשוט, הוא היה תינוק רך שהלך עם אמא שלו לכל מקום, ולא באמת הבין למה היא בוכה כל הזמן אבל זה לא מנע ממנו להפסיק לחייך. עם איתמר זה היה צריך להיות אחרת. הוא כבר היה גדול מספיק לשים לב שיום אחד סבתא נמצאת ויום אחד היא איננה ולא נראה אותה יותר, רק בתמונות. ופתאום בבית אחד נמצאים סבא דודי וסבתא שרונה, אבל הם לא מאותו סט, מה קורה פה? ולמה כל הזמן באים אנשים לבית ומחבקים את אבא ולמה רועי ויעלי לא הולכים לעבודה? לא ידענו להסביר כלום מזה, רק ידענו שהוא מבין הרבה יותר ממה שנדמה לנו. וידענו שילד בן שנתיים וקצת לא צריך להיות מוקף בשכול ואבל, אז סבתא שרונה סידרה תורנות בין כל החברות שלה וכל יום היא ואיתוש פגשו חברה אחרת ונסעו למקום חדש. פעם עם יעל לים, פעם עם נועה לסופר…זה הדהים אותנו. איך הוא ידע שאפשר לסמוך על האנשים האלה? הרי הוא לא מכיר אותם. הם אמנם חברים שלנו אבל הוא לא פגש אותם מעולם. ועדיין, הוא קלט מאיתנו שזה בסדר. ואז זה הכה בי, שדבר כזה יכול לקרות לנו רק בישראל, כי רק שם יש לנו מעגלים כאלה  שמקיפים אותנו ורק שם מכירים את הילדים שלנו גם בלי להכיר אותם, ואוהבים אותם רק כי הם שלנו.

הדבר השני שמאפיין ביקורים בישראל הוא קפיצה משמעותית בשפה. למרות שאנחנו מדברים רק עברית בבית ולמרות שכל החברים שלנו ישראליים, ביקור אחד בישראל הקפיץ את היכולות הוורבליות של איתמר לגבהים חדשים. לא יודעת להסביר את זה, אבל היום הילד שלי אמר לי שמשהו כואב לו בפילינגז, אז מבחינתי גם לא צריך הסבר, העיקר שהעברית תנטע שורשים איתנים.

מפחיד אותי שהם יגלו שבדצמבר יש שמש, שלירקות יש טעם, ואת המילקי. מפחיד אותי שהם יבינו שהחברים האלה הם בני הדודים שלהם, שהם חולקים איתם מורשת וגנים ושהצחוקים שהם יעשו איתם זה משהו שהם יזכרו לכל החיים. עובדה שאני זוכרת את הזמן שביליתי עם בני הדודים שלי כרגעים הכי טובים של הילדות שלי. ויותר מהכל, מפחידה אותי העובדה שבסוף הביקור נארוז מזוודות, נעלה על המטוס ושוב נהיה לבד, רק שהפעם יהיו שם גם רגשות אשמה ועיניים דומעות שישאלו למה אנחנו לא יכולים להישאר בישראל, עם כולם.

וידאו

שישים וקצת

כשהייתי בכיתה ב' אני ועוד ילדה מהכיתה החלטנו שהיא תבוא אלי אחרי הלימודים. לא חשבנו להודיע לאף אחד, פשוט בתמימות של ילדות בנות 7 רצינו לשחק ביחד. בדיעבד הסתבר שאף אחד לא ידע איפה היא וחצי מהרמה כבר היתה בכוננות. בערב אבא שלה הגיע לאסוף אותה ואנחנו נפרדנו בלי הרבה מושג מה התחולל מאחוריי הקלעים כששיחקנו בברביות. למחרת, יונה המורה זימנה את שתינו לשיחה ונזפה בנו. היום אני יודעת שהיא בטח קיבלה על הראש בתור המחנכת שלנו שלא שמה לב שבהסעה שלה יש ילדה אקסטרה, אבל אז בעיקר נבהלתי. אף פעם לא נזפו בי. לא בבית, ובטח לא בבית ספר. אני לא זוכרת שסיפרתי לך את זה, אולי כן, אבל בלילה שמעתי אותך מדברת איתה בטלפון ומעמידה אותה על מקומה. באותו רגע למדתי שגם מבוגרים טועים, ושלא תתני לאף אחד לרמוס אותי למרות שאני רק ילדה.
בשלהי החופש הגדול של כיתה ד' עמלתי במשך יום שלם על עיתון השכונה, עלון שהמצאתי במטרה לחלק אותו לילדים בשכונה שלנו (שלוש משפחות, מתוכן אחת זה אנחנו. פתאט). אני לא זוכרת מה אמרת כשחזרת מהעבודה והראיתי לך אותו, אבל למחרת אחרי הצהריים כשחזרתי הביתה מצאתי ארבעה עותקים מצולמים ומודפסים, כרוכים ומוכנים לחלוקה. הייתי אז בת 9 אולי, וכבר אז מיציתי דברים די מהר והתחלתי להכיר בעובדות החיים ולהבדיל בין פאדיחה למגה-פאדיחה גדולה, אז העלון מעולם לא חולק לשכנים, אבל אז למדתי שאת רואה בי כישרונות שלא ידעתי שקיימים בי, ושתמיד תתני לי את הכלים אבל לא תסללי במקומי את הדרך.
לבת המצווה שלי לקחת אותי ביחד עם גל לחנות הגדולה של סטימצקי וקנית לי כל ספר שביקשתי. לא תכשיטים, לא בגדים, לא בוק מקצועי, לא טיול לאמריקה. ספרים.
שנתיים אחר כך צילמת בוידאו את כל החברים מהכיתה שלי שבאו להיפרד לפני שטסנו לאמריקה. בסוף הסרטון רואים אותי פותחת מתנות ובוכה. היום אני מבינה שהמצלמה היתה שם בעיקר כדי להסתיר את הדמעות שלך. איזה אומץ היה לך, לעזוב הכל ולקחת אותנו לעולם חדש באמצע החיים. לתמלל לנו כל דבר בדרך ולצבוע בצבעים של שמיים אבל עם רגליים נטועות חזק בקרקע. הרבה צחוק אני זוכרת מהבית שלנו בסאמרסט, הרבה מאמץ מצידכם לעטוף אותנו, נתתם לנו להרגיש שאנחנו אמיצים וחזקים כשלמעשה אתם אלו שהתחילו חיים חדשים בארץ חדשה עם פחדים של הורים. ליווית אותי ליום הראשון בפרשמן קמפוס וצעדת איתי מרחק בלוק מהכניסה. שם אמרתי לך "עד כאן אמא. את לא נכנסת איתי". אני רק יכולה לתאר באיזה לב חרד וכבד חזרת הביתה, כמה דמעות בטח שפכת מדאגה לילדה שלך. שבועות לא הפסקתי לבכות, ישבתי שעות להכין שיעורי בית עם מילונים, חברים טלפוניים ופקסים של תרגום החומר הלימודי שקיבלנו מהארץ. יום אחד ראיתי אותך במסדרון בית הספר, מחכה עם גל ונדב לדבר עם היועצת שלי ולנסות לעזור לי. לא ראית שראיתי אותך, אבל כל כך הוקל לי. אמא פה, הכל יהיה בסדר. והכל היה בסדר. היה אפילו טוב. טוב מאד. וכשהסתגלנו לחיים, את התחלת לבנות את החיים שלך מחדש. בגיל 45, בלי שום תואר מהאוניברסיטה אבל עם ידע עצום ולב ענק, ביססת את מעמדך כדמות מפתח בעולם הוראת העברית. זכית בהכרה אדירה, בפרסים, במלגות, במאות ילדים שאוהבים ללמוד עברית, בזכותך. אני זוכרת נערה בוכיה נכנסת לכיתה שלך, לא מצליחה להוציא מילה מהפה מרוב בכי, ואת יושבת מולה, מרגיעה, מחבקת. מקשיבה. הילדה קמה, מנגבת את הדמעות, מחבקת אותך ויוצאת מהחדר, ואני שומעת אותה אומרת לחברות שלה בחוץ "I'm ok now, I was with Sharona". לפי המבט של החברות שלה אני מבינה שגם הן חושבות ששני החלקים של המשפט בעלי משקל זהה.
בלילה לפני שחזרת לבוסטון ואני נשארתי לבד בתל אביב, כתבת לי שלא אדאג. "גם את האוקיינוס אפשר לחצות ב12 שעות". אז לא דאגתי. תמיד ידעתי שאתם איתי, במרחק 12 שעות.
והנה את מנגבת לי את הדמעות בחדר המדרגות בטיומקין, לא מבטיחה לי הבטחות, פשוט מבינה בלי מילים שהלב שלי שבור לרסיסים קטנים ושהחיבוק שלך מחזיק אותי מלדרוך עליהם.
ואז חתונה, ופתאום אני כבר אמא בעצמי, וכשאיתמר בן שבוע אני מבינה איך העולם סובב, איך הקשר בין הורים וילדים והורים ונכדים הוא מה שמחזיק אותנו שפויים. ואני חושבת לעצמי שאת אוהבת אותי כמו שאני אוהבת את הילדים שלי. ואין מחשבה יותר טובה מזה, אף פעם לא תהיה.

אני כמעט בטוחה שהיית איתי ברוב הרגעים השמחים בחיי, ביחד עם עוד הרבה אנשים.

אני משוכנעת שהיית איתי בכל הרגעים הבאמת עצובים בחיי, רק את. אולי כשהשמיים נופלים, רק אמא נשארת להחזיק מטריה מעל הראש של הילדה שלה.

יום הולדת שמח אמא, תודה על כל הרגעים.