אתה לי דרך

כמצופה מילד שני נכנסת לחיינו בסערה. נולדת בלידה מהירה וכבר בשעה השלישית לחייך נאלצנו להתמודד עם המציאות של הורים לשניים כשאבא נשק לך ונפרד מאיתנו וחזר הביתה לשמור על איתמר. נשארנו אתה ואני בבית החולים ואני הרגשתי מינימום סופראמא. יש לי שני בנים.

מה ידעתי אז כשהיית עטוף בזרועותיי? אודה שבעיקר לא האמנתי שהצלחת להיוולד עם כל כך הרבה שיער על הראש, כשחשבתי שאיתמר היה השיא. ליטל דיד איי קנו. ידעתי גם שהדרך תהיה ארוכה אבל היי, בקטנה, הרי עשיתי את זה כבר לפני שנתיים…כמה קשה זה כבר יכול להיות?

 

ואז החיים קרו. ואז המוות. תחילת חייך נשזרה בסוף חייה של סבתא אורנה, אישה שאתה מכיר רק מסיפורים ותמונות, שלעולם לא יספיקו. וכאורה המסנוור, פי כמה העלטה עם לכתה מאיתנו. ימים טרופים, לילות ללא סוף, אמא שלך הלכה ונמוגה אל תוך מעגל קטן מאד של לחיות כדי לתפקד. הייתי על אוטומט, עטפתי אותך בשמיכות וחיבוקים אך את שאר העולם השלכתי. איך אפשר בכלל להכיל חוסר צדק כזה…ריחמתי על אבא, ריחמתי על עצמי, ריחמתי עליכם שדמות כל כך משמעותית כבר לא תהיה בחייכם יותר. בשבעה שלה עוד שכבת בעגלה, שקט ונוח, חייכת לכל מי שבא להציץ עליך. אנשים ניגשו אלי לפני שיצאו מהדלת, ״הילד הזה…יש בו משהו…הוא נותן לי כוח״.

 

היום אני יודעת שהקשר שלנו היה אז הפוך. אתה גידלת אותי.

מיום ליום, מחיוך לחיוך, הצלחת למשוך אותי למעלה. השגרה האוטומטית התרככה, הפינות התעגלו, הייתי מביטה בך ובוכה גם דמעות של הכרת תודה. היית מביט בי ומחייך, ואני האמנתי. האמנתי בכוונה שלך, נאחזתי באור שלך ונשמתי אותך עד שעליתי לפני המים.

 

וגם אז, לא עזבת אותי. המשכת להעניק לי נקודות אור זוהרות עד שלמדתי לשחות שוב במים הסוערים של החיים, עוד ועוד עד שהגעתי לחוף מבטחים, עד שחזרתי הביתה.

 

להיות אמא שלך זו המתנה הכי גדולה שקיבלתי בחיים, אין מישהו בעולם שמסב לי אושר גדול יותר ממך. אתה מצליח לחדור לנשמתי פעם אחר פעם ולרכך כל קושי בחיוך כובש. לימדת אותי שאתה אחר מכל מה שהכרתי, ושאני אמא אחרת מכל מה שדמיינתי. הובלת אותי בלי פחד ואני סמכתי עליך, כמו ידעתי שאתה הדרך.

 

לימדת אותי לבקש עזרה, לימדת אותי שלכל ילד קצב משלו, דרך משלו, חדר משלו בלב של אמא.

יום הולדת שמח תלתלים רכים שלי, אוריה. ילד לב הזהב, אמא כל כך אוהבת אותך.

על הניסים ועל הנפלאות

אם הייתי צריכה לנחש מה הדבר הכי חזק שתביא לחיי, כנראה שלא הייתי חושבת על עצמי. במיוחד בגלל שאתה דומה לי כל כך מכל כיוון, להיות אמא שלך זה לקבל הצצה די מטורפת אל החיים שלי.

גם אני בתור ילדה תמיד חשבתי בצמדים. א-סימטריה היתה מוציאה אותי מדעתי, והיה לי בראש סדר מיוחד לדברים. אתה, לפני גיל שנה, היית מסדר את הספרים על המדף כך שהכריכה תפנה החוצה, ועוד לפני שלמדת ממש לדבר היית קורא למטאטא ומגב ״טי״, ו״טה״, כאילו ידעת שהם זוג.  

בגן הייתי האחרונה תמיד לצאת לשחק בחול, וזה לא בגלל ששנאתי להיות בחוץ אלא בגלל שאהבתי להקשיב לריכולים של הגננות. עד היום אני לא חזקה במתמטיקה (אמן קח את היכולות האלה מאבא!!) אבל אני די בטוחה שהיכולת שלי לעשות 1+1 התבססה בארוחות הבוקר הארוכות שהייתי עושה לעצמי בגן אלון, שומעת איך ניצה ושושי מנהלות את העולם. אתה, בגיל שנה וחצי החלטת לקרוא לבובת הכלבה שאתה ישן איתה ליזי, על שם הכלבה של ג׳יימי וחגי שהיתה הכלבה היחידה בחבורה שלנו. לפני מספר שבועות כשסיפרנו לך שליזי כבר היתה זקנה מאד מאד מאד ומתה, חשבת קצת ואז אמרת: ״אבל אולי אני אתן לג׳יימי את ליזי שלי?״

כשהייתי בת שנה ועשרה חודשים סבא וסבתא הביאו לי מבית החולים אח קטן שאהבתי ממבט ראשון. עד גיל מאוחר חלקנו חדר מרצון, ואחר כך גם חברים, סודות ודירות. לפעמים אנחנו לא מדברים שבועות אבל יש בינינו מילים גם ככה. בגיל שנתיים ושמונה ימים אמא ואבא הביאו לך מבית החולים אח קטן שאהבת ממבט ראשון. עד גיל מאוחר תחלקו חדר (עד כאן אני יודעת), ואחר כך גם חברים, סודות ודירות (עד כאן אני מקווה). אני רואה איך השפה שלך ושל אוריה נבנית מיום ליום, איך הוא מעריץ אותך ואיך אתה שהוא אח שלך ויש בזה אחריות גדולה וכבוד והרבה מאד אהבה.  

ובין קווי הדימיון הרבים יש גם שוני בינינו. (מי יודע, אולי בכל זאת אבא הצליח להשחיל כמה מולקולות של DNA). עד גיל מאד מאוחר לא חשבתי שאני טובה בשום דבר באופן מיוחד. אתה כן. אתה טוב בכל דבר שאתה עושה, כי אתה באמת מנסה להשתפר כל הזמן. אנחנו רואים את זה, אנחנו מרגישים את המאמץ שלך ושומעים את ה״עוד פעם!״. זה כל מה שצריך כדי להיות באמת טוב במשהו- לנסות. לנסות עוד פעם. לא לוותר. לא להפסיק לרצות להשתפר.

אתה הרבה יותר סקרן ממני ואני חוששת שבקרוב אצטרך להפנות אותך לוויקיפדיה יותר מפעם ביום. באמת איתוש, אני לא יודעת בשלוף איך מטוסים לא נופלים מהאוויר…ובטח לא יודעת להמציא הסבר שיניח את דעתך ולא יגרור עוד שאלות לשאלה כמו ״למה כשעולים בעליה האוטו עושה שני רעשים שונים, אחד וון וון ואחד וווווווון?״ אל תשכח בבקשה שלאמא יש רישיון רק על רכב אוטומטי!

אני לא זוכרת כלום מגיל ארבע, אבל גם הזיכרון שלך הרבה יותר מפותח משלי. אני מקווה שביום שתהיה גדול מספיק לקרוא את זה תזכור שהיית ילד בן 4 מופלא עם מבט חכם ולב שמח, שהתרגשת מהעולם וריגשת אותנו בכל יום. תזכור שהתפקיד שהענקת לנו בנר שלישי של חנוכה, היום בו ״על הניסים ועל הנפלאות״ קיבל אצלנו פרשנות מציאותית, הוא תפקיד חיינו ואנחנו לעולם לא נפסיק להשתפר בו, למענך. ותזכור גם שעל אף הדמיון בינינו, ולמרות שאתה  אנחנו, אתה – אתה.