יום חופש

בשמונה וחצי שמעתי את איתמר לוחש לאוריה ששכב לצידי בשקט: ״אמא ישנה, רוצה לבוא לשחק איתי?"

בתשע וחצי איתמר נכנס שוב לחדר והודיע שהוא ואוריה כבר החליטו שהיום הם אוכלים יוגורט עם תמר, פטל, צימוקים ובננה, אבל הוא לא מצליח לפתוח את הניילון שיש בין היוגורט והמכסה.

מצאתי במטבח את אוריה על כיסא ואת איתמר מגלען תמרים בשבילו, וידעתי שהיום הולך להיות לנו יום נהדר.

אמא, למה אין גן היום?

כי יש חג.

איזה חג?

ע״ש מרטין לות׳ר קינג ג׳וניור.

מה זה?

איש מאד חשוב שהיתה לו עבודה מאד מאד מאד חשובה.

הוא גם עבד באמזון כמו אבא?!?!

לא ממש. בגלל האיש הזה שידע מתי לדבר ומתי ללכת, עכשיו לכל הילדים באמריקה מותר ללכת לגן, ולבית ספר, וללמוד לקרוא, וללמוד לנהוג ולהגיד מה הם חושבים. פעם זה לא היה ככה בכלל. פעם היו אנשים שהיו יכולים לעשות את הדברים האלה והיו אנשים שלא הסכימו להם.

"אבל אמא, הסכימו להם לנהוג במשאית זבל או במטוס?"

איבדתי אותו. לא נורא. עדיין הולך להיות לנו יום נהדר.

מה אתם רוצים לעשות היום?

להישאר בבית!

מה פתאום! יש מזג אויר יפה, אין גשם, היום עושים כיף! היום הולכים לסיאטל סנטר

אחרי שמצאנו חניה ניגשים לשלם. רק אז אני נזכרת שהיום החניה בחינם. היום יהיה יום נהדר. היום זה מרטין לות׳ר קינג דיי.

אמא למה לא שילמת?

כי היום זה חג. בחג לא משלמים על החניה.

האיש שהסכים לכולם ללכת לגן הסכים שלא נשלם על החניה?

לא ממש. פשוט האיש הזה היה כל כך חשוב ושינה כל כך הרבה דברים באמריקה שכולם החליטו שיש יום אחד בשנה שבו חושבים עליו, ועושים דברים שמשמחים אותנו ושמזכירים לנו כמה חשוב לא לוותר כשצודקים. ובגלל שרוצים שנהנה מאד מהיום שלנו ביחד אז אנחנו לא צריכים לשלם על החניה.

"טוב אז בואי נלך למזרקה לראות את המים."

מים גדולים, שמש מסנוורת, ילדים עטופים במעיל ואמא אחת שחושבת היום יותר מתמיד על החופש הזה, שהילדים שלי נולדו לתוכו, זה שלא מאפשר להם להעלות על דעתם שיש איזה הבדל בינם לבין הילדים השחורים בגן שלהם. החופש הזה הוא המתנה האמיתית שנתן לנו ד״ר קינג ג׳וניור. בגלל החופש הזה יש לנו יום נהדר.

IMG_7387

"אמא, בואו נלך קודם למוזיאון הילדים שגם אוריה יהנה. אחרי שהוא ירדם נלך למוזיאון של הגדולים, זה רעיון טוב?"

זה רעיון נהדר ילד. בטח נהייה שם רק עם עוד 400 ילדים. (זה לא נכון, היינו שם רק עם עוד 500).

אמא, מטוס! שמיים!

נכון אוריה! המטוס טס ועכשיו הוא נעלם מאחוריי הספייס נידל.

מפה לשם כרטיס פריים והנה אנחנו במעלית בדרך לפסגת הספייס נידל, 41 שניות ואנחנו רואים את כל העיר מתחתינו.

איתמר מבקש להבין איפה העליה הגדולה שמובילה לבית שלנו. אוריה מתלהב כשאני מראה לו את גן השעשועים שהוא הולך אליו כל יום חמישי כחלק מהטיול השבועי בגן. אחרי שלוש דקות שניהם קופאים מקור ומבקשים לחזור למטה. לי לא אכפת. יש חופש באויר גם כשהוא קר. והיום יהיה יום נהדר.

כשאנחנו מחכים למעלית שתיקח אותנו למטה איתמר שואל אותי:

אז איך קוראים לאיש החשוב?

קוראים לו ד״ר מרטין לות׳ר קינג ג׳וניור

הוא רופא כמו ד״ר הת׳אוויי! חה חה!

לא ממש. למרות שריפא הרבה נפשות חולות והרבה עיוותים מחליאים, ולמרות שניתח הרבה מצבים בעדינות שיש רק למנתחים אמיתיים, הוא היה פשוט איש חכם מאד, שמזמן מזמן, כשקיבל את פרס נובל, אמר:

Sooner or later, all the people of the world will have to discover a way to live together in peace.

בימים קשים אני הולכת לשנות את זה ל:

Sooner or later, all the toddlers of the world will have to discover a way to live together in peace. 

אבל היום זה לא יום כזה. היום יהיה יום נהדר.

בחזרה ברחבה שמתחת לספייס נידל אנחנו מוצאים את העגלה שלנו ושני נגני רחוב שעושים לילדים שלי לרקוד. ושוב תחושת החופש הזו ושוב ההבנה שהחיים היו כל כך קשים פעם והיום הם רק מורכבים, וזה הבדל עצום. אוריה לא עוזב אותם דקות ארוכות, הם מסתכלים עליו בחיוך והוא מחזיר להם כפיים ואני חושבת לעצמי כמה פשטות וכמה צדק ד״ר קינג כשאמר שהשאלה הבוערת התמידית בחיים היא מה אתה עושה בשביל אחרים.אנחנו מסיימים את הביקור בגן השעשועים הענק החדש שבמתחם וחוזרים לשכונה שלנו לאכול גלידה, ושם, בחנות הקטנה הפינתית, בזמן שאני משלמת אני שומעת בום קטן על הרצפה והאישה שלידי, המוכרת בחנות היצירה מעבר לכביש שמכירה אותנו היטב אומרת ״הו לא!״ אמריקאי מלוטש, ואני מסתובבת בחשש לראות קיר זכוכית מנופץ אבל רואה קופסת גירים שנשפכה על הרצפה ושומעת את איתמר אומר ״לא קרה כלום יושי, בוא נאסוף ונחזיר למקום, הכל בסדר״ והם כפופים ועובדים יחד להחזיר את הגירים למקומם, מתיישבים וממשיכים לצייר, ואני גאה בהם על התגובה הקטנה והעניינית ועל התמיכה ועל האחריות ועל הביטחון וחושבת לעצמי אם להזמין למוכרת מחנות היצירה איזה כובע ענק שיהיה לה מה לאכול עם האספרסו המדוייק שלה, ואז אני נזכרת בציטוט שאני הכי אוהבת של הדוקטור:

I have decided to stick with love. Hate is too great a burden to bear.

אני מחייכת אליה חיוך ענק ומובך ומשאירה טיפ של 20% בפאקינג גלידריה וחוזרת לאוריה ואיתמר. וליום שלנו, הנהדר.

בדרך הביתה איתמר שואל אותי:

איפה האיש הזה, של החג?

הוא…הוא…כל זה קרה כל כך מזמן…הוא כבר היה מאד זקן ומת

לא ממש. הוא היה רק בן 38 ובמותו ציווה לנו חופש, שיוויון זכויות, לחצות גשרים ולחלום חלומות.