גיבורי תרבות

סבתא שלי, מריאנה גבעול לבית הנשל, נולדה ב1923 בגרמניה למשפחה אמידה מאד. אביה, מוריץ הנשל, היה עורך דין מפורסם בברלין של שנות השלושים, ואמה, הילדגרד, היתה אחות ורוקחת. היתה לה אחות קטנה בשם לילי. זה בערך מה שידעתי על ילדותה של סבתא שלי עד גיל 12.
IMG_6647
זה, ואיזה סיפור על מזוודה.
כשסבתא שלי היתה בת 15 ההורים שלה הבינו שמשהו גדול ורע עומד להתרחש בגרמניה, ושלחו את לילי לאנגליה ואת סבתא שלי לפלשתינה.
תארו לכם איך מתהפכים חייה של ילדה שאתמול עוד אכלה מכלי כסף בבית עם משרתים, ובין לילה היא מגיעה לעין חרוד וישנה בצריף עץ על שק יוטה ריק (לקח זמן עד שסבתא שלי ושאר הנערים והנערות שעלו איתה הבינו שאת השקים צריך למלא בקש ואז השק הופך למזרון).
מוריץ והילדגרד, סבא וסבתא רבא שלי, נשארו בברלין ולשם שלחה סבתא שלי מכתבים ארוכים בגרמנית, וסיפרה להם על ארץ ישראל.
מוריץ היה אז יושב הראש האחרון של הקהילה היהודית בברלין, עד שיום אחד ביוני 1942, הועתקה כתובתם לטרזנשטט.
צהוב

   *

מחנה טרזנשטט היה גטו לראווה בצ׳כיה, בו רוכזו אנשי רוח, אומנים, מוזיקאים ומדענים מרחבי אירופה, אשר קיימו בו, לצורכי תעמולה נאצית, חיי תרבות עשירים. במאי 1945 שוחרר המחנה על ידי הצלב האדום, סבא מוריץ וסבתא הילדגרד עלו על ספינה והגיעו לבת-ים. סבא מוריץ נפטר ב1946, שמונה שנים לפני שנולד נכדו הבכור, אבא שלי, יואל.

סבתא הילדגרד, שהיתה צעירה ממוריץ בעשרים שנים לא כל כך תמימות, העידה במשפט אייכמן וסיפרה על ראשית הגירושים ההמוניים של יהודי גרמניה למחנות ההשמדה במזרח אירופה (דקה 34 ואילך). כשחזרה מהעדות פסקה- לא עוד. אינני מוכנה לדבר יותר.
כשהיא מתה ב1983, חודשים ספורים אחרי שאני נולדתי, סבא שלי, שמואל גבעול, היה זה שהגיע לדירתה, ארז ופינה אותה.

מתחת למיטה שלה הוא מצא מזוודה.

שמואל, כמו ייקה טיפוסי, הביא את המזוודה לסבתא שלי ואמר לה- תפתחי.
מריאנה, כמו ייקית טיפוסית, אמרה לו- לא אפתח.
כך חלפו להן שנים רבות. סבא וסבתא שלי גידלו גינה לתפארת שגבלה בשטחי מקווה ישראל, בישלו ארוחות בוקר מפוארות שצרובות לכולנו היטב בזיכרון, תלו כביסה על החבל, בנו לנכדים שלהם תיאטרון בובות וארגז חול ומילאו את החופשות בחולון בשסק, גלידת וניל עם תרכיז פטל, ומהדורת חדשות בגרמנית.
ובכל פעם שסבא שלי העלה את נושא המזוודה המסתורית, סבתא שלי חזרה ואמרה- זה של אמא שלי ואני לא פותחת.
עד שיום אחד כנראה נמאס לה שסבא שלי יושב לה על הוריד, ואולי גם היא כבר נהייתה סקרנית, והם פתחו את המזוודה.
מלבד מכתבים שהילדה מריאנה כתבה להוריה, הם מצאו שם עשרות מסמכים שסבא מוריץ שמר והביא איתו ארצה: שירים, ציורים, רישומים, תעודות, מחזות, אופרה ומכתבי תודה.
הסתבר שסבא מוריץ חבש שני כובעים בטרזנשטט:
הוא היה מנהל סניף הדואר ולו 30 עובדים, מה שאיפשר לו גישה למכונת כתיבה ובעזרתה ניהל רישום מסודר של כל מי שנכנס למחנה וכל מי שיצא ממנו. בתמונה כאן למטה רואים רשימה של עובדי הדואר, ואלו המחוקים באדום נרצחו.
הדואר
בכובעו השני עמד מוריץ בראש ה״ועדה לשעות הפנאי״, אשר היתה אחראית לחיי התרבות בגטו. אז כבר בן 65, היה מוריץ לזקן השבט במחנה. תוסיפו לזה את הכבוד הרב שרחשו לו אנשי הקהילה היהודית, ואת העובדה שבאומנות כמו באומנות אין דבר כזה לא ליצור גם כשהשמיים נופלים, וקיבלתם  שיטה יהודית מתוחכמת לתיעוד היומיום במחנה: כל תיעוד אמיתי של הזוועות היה מביא להריגתו של המתעד על המקום, ולכן יושבי הגטו היו מקיימים אירועי תרבות ״לכבודו״ של מוריץ (למשל לציון יום הולדתו) ומעניקים לו ציורים, מחזות ומסמכים שונים אשר לא אחת שימשו כמסווה למציאות בגטו. כך למשל, את האופרה Die Fledermaus הפכו לסיפור המחנה והמחסור באוכל, הגיבור הוא הטבח והאשמה היא גניבת אוכל:
ובציור שצייר פיטר קין ב1944, ניתן לראות את סבא מוריץ כמנהל ה"קרקס" המתחולל בטרזין:
סבתא שלי נפטרה כשהייתי בת עשרים. אבא שלי התקשר לוי-פי-אן הצבאי שלי להודיע לי, ובאותו ערב כבר הייתי על הרכבת מבאר שבע לתל-אביב, בזמן שהוא ויותם טסו לארץ להגיע להלוויה.
אני לא זוכרת כמעט שום דבר מההלוויה שלה, לא את סבא שלי ולא את אבא שלי או אחיו ואחותו ולא אף אחד אחר. כשהתחלנו לצעוד לקבר התחלתי לבכות וזה נמשך עד שהגענו הביתה. יותם חיבק אותי כל הזמן שהיינו שם ואני בכיתי מהמפגש הראשוני עם המוות כמו שלא בכיתי בחיי קודם לכן.
סבא שלי הוסיף לתחזק את אוסף המסמכים שבמזוודה במשך שני עשורים, דאג להביא את הטקסטים לתרגום ולשפוך אור על חייהם של חמו וחמותו בשנים ההן בגרמניה. בשנת 2003, מעט אחרי מותה של סבתא שלי, הוא טס עם עותקים שהכין וביחד עם הוריי, יואל ושרונה, הגיע למוזיאון לחקר השואה בוושינגטון די.סי להציג להם את הסיפור. הוריי מספרים שאוצרי המוזיאון נדהמו ממה שראו לנגד עיניהם, וביקשו מסבא שלי את העותקים המקוריים למשמורת, שם הם נמצאים עד היום.
סבא שמואל נפטר בשיבה טובה בשנת 2009, שלושה ימים בלבד לאחר שנולד מיכאל, הנין הראשון שלו. לפני שנפטר הוא השאיר לנו צוואה מצולמת בה ביקש מאיתנו לא להיות עצובים על לכתו אלא לחגוג את החיים שחי.
אני חושבת לא מעט מה גרם למוריץ לשמור את מה ששמר, שבטח היה רק חלק קטן ממה שנוצר שם ב״כפר האומנים״ הכי מחליא שיצר האדם. אולי חיי התרבות שנכפו עליו, המוזיקה שעוד התנגנה באוזניו והצבעים שנשקפו אליו מדפים צהבהבים בזמן שהעולם שבחוץ היה שחור משחור, אולי הם הפיחו בו תקווה שההצגה חייבת להימשך. אולי המשפטן שבו הבין שיהיה משפט ויצטרכו עדויות. אולי הוא פשוט היה גרמני אסלי שאהב שהכל מסודר. ואולי זו המחשבה הקטנה שהעז לחשוב, שבעוד 75 שנים, אי שם בעולם החופשי תשב הנינה שלו עם תינוק ישן בזרועותיה (שאגב, נולד בתאריך הלידה שלו, בהפרש של 138 שנים) ותעביר הלאה את הסיפור הזה, ותראה לכל מי שרק ירצה שב1944, בטרזנשטט, אנשים חלמו על ירושלים.