שבע

הוא היה שם באישון ליל, עם מכתב מחברה,

כשחשבה ששוב היא לבד, בארץ קרה וזרה.

הוא היה שם בשבת ההיא, בא עם חבילה,

להזכיר לה מה זה בית, וחבר, ומשפחה.

״בשבילך אני הולך״ במסע סוף מסלול,

היא חיכתה לו שיחזור, שיסיים את הטיול.

היא לא אחת כזו שאת הטוטאליות שומרת לאירועים,

לא הסתירה אף לרגע שהוא כל האבירים,

והוא חשש, איך היא יודעת? קרו כל כך הרבה דברים…

אבל מן הרגע הראשון שפירפרו הפרפרים היא הרי ידעה

שהשקע בצוואר שלו מתאים בדיוק לכף ידה.

והוא ידע אז בנסיעה על כביש אחד

שלצידו במכונית צריכה להיות אישה אחת בלבד,

זו שהמצח שלה מגיע לשפתיו,

ושבעיניים שלה הוא רואה את ילדיו.

וכשבתום ההפסקה המסך עלה,

רעדו שניהם על הבמה.

לא כי שכחו את המילים והתוים,

אלא כי מישהו למעלה סידר להם מחדש את הכוכבים.

כשעמדו מול המארחת ההיא בבית הקפה

הם ידעו שהסוף סוף-סוף הגיע,

והסוף יהיה יפה.

הוא כמו החול לדמעותיה,

סופג אותן בשקט ובחיבוקו הן מתרחבות.

וכשהחול בוכה היא רק עוטפת

כי גם גלים יודעים לשתוק.

הוא הכותל לפחדים ולשדים, לבהלה.

היא יודעת שהוא פוחד רק מסימני השאלה.

הוא אדם של מחשבות, רציונליסט ואתי,

היא פועלת על רגש ״ושיהיה אסתטי״.

וכשרע להם, ורע, כי ככה זה תמיד,

הם נזכרים ביום ההוא, שהיה כל כך מפחיד.

איך הגיעו מקצה העולם לאותו בניין ישן גדול,

לא הכירו אף אחד בגיל בו זה אומר הכל,

ושם, מתחת לרקיע הכותנה,

התחילה האהבה שלהם לפני כמעט עשרים שנה.

שם מצאו זו את זה ומצאו שוב את הקצב,

של הלב,

של הקול,

של שמחה ועצב.

של נשימות וצירים,

של צחוק ילדים,

של חתונה ביום שרב וטבעת נישואים.