שלושים ומשהו

שנה וקצת חלפו מאז שכתבתי כאן בפעם האחרונה. מדי פעם שאלו אותי אם הבלוג עוד קיים ועניתי בחיוך שאנחנו בהפסקה. לפעמים החשיפה, גם אם היא יזומה, יכולה להציף, והשנה הזו היתה שנה של התכנסות.

קצת אחרי שחגגתי יום הולדת 35 התחלתי לחזור לחיים. עידו היה כמעט בן שנה, שי התייצב בעבודה, הילדים הגדולים חיו בשגרה נעימה ובוטחת ואני עשיתי כל מיני פרוייקטים בבתים של חברות ואהבתי כל רגע מזה. במקביל התחלתי ללכת לשיעורי זומבה ואהבתי כל רגע גם מזה. ואז ביום גשום אחד גיליתי שהבחילה שקמתי איתה בבוקר היא לא הנגאובר, היא הריון.

הריון שתפס אותי לא מוכנה, לא מרוכזת, ולא מאמינה.

״אבל רק חזרתי לחיים״, אמרתי לשי בין הדמעות, עדיין לא יודעת כמה בעצם החיים חזרו אלי במהדורה הכי חגיגית שלהם.

שלושה רגעים מיוחדים בשנה הזו עזרו לי לגדול ברוח.

שיחת הטלפון מהרופאה שרצתה לבשר לנו בעצמה שהפעם זו בת והשיחה שביצעתי למחרת למרפאה כדי לוודא ששמעתי נכון…למרות שכבר הייתי מנוסה בהריונות, הפעם ההרגשה היתה איכשהו שונה.

עידו ואני מכורבלים בערסל ביום הכי חם בשנה, כששי לקח את הילדים הגדולים לקמפינג.

הוא נרדם ואני הסתכלתי עליו והוא נראה לי כל כך כל כך קטן, לא הצלחתי להאמין שבקרוב יהיה לי בידיים משהו קטן יותר, ופחדתי פחד אמיתי שהכל קרה מהר מדי ושכל הדבר הזה גדול עלי. אני חוזרת לתמונה הזו בכל פעם שאני מרגישה שכל הדבר הזה גדול עלי ומזכירה לעצמי שהצלחתי לקום מהערסל בשרב בשבוע 34.

והרגע הזה, שעה וחצי אחרי שאביגיל נולדה וראיתי אותה סוף סוף בישיבה זקופה ובראש שלי חלפו מהר מהר כל המחשבות מהשנה האחרונה וברגע בהיר וברור אני קולטת שכל חלומותיי התגשמו, שהמשפחה שרציתי לעצמי מאז שאני בת 15 ומאוהבת בשי כהן ברמה מביכה התגשמה כפי שחלמתי אותה אז. ואני גם מבינה שסיימתי ללדת ילדים והמשפחה שלי הושלמה ואיך יכול להיות שהתחלה כל כך מבטיחה היא גם פרידה מהנס המדהים הזה של בריאת חיים. ואת כל הרגש הזה תופס במקרה בעדשת המצלמה האיש שבלעדיו החלומות שלי היו עדיין חלומות.

יום הולדת שמח לי. שמח מאד.