אודיו

לא מתגעגעת 🙍

אני יודעת שאני רק אורחת פה ואורחים אמורים להגיד תודה ולא להתמרמר, אבל אמריקה, אנחנו ביחד כבר שש שנים ועדיין לא הצלחתי להבין אותך לגמרי. אני באה ממדינה לוהטת. גם מזג האויר שם לא ממש קריר. יש שיקראו לנו חצופים, אבל אנחנו פשוט באמת מאמינים שאנחנו יודעים הכי טוב. עזבי מאמינים, בטוחים. את פשוט כזאת צנועה ומנומסת, שאף פעם את לא סותמת לנו את הפה. ותכל׳ס, מה יוצא לך מזה?

אז שאלה:
באמת, אמריקה, מה הקטע הזה עם הספייס?
באמת צריך מדרכות כאלה רחבות?
את לא צריכה להשוויץ, את יודעת.
יש מקומות בעולם שהמדרכה היא ברוחב של כסא גלגלים אחד, ואת לא רואה את העירייה מבזבזת על זה כסף. וגם חאלס עם התיקונים האלה למען שלום הציבור, את לא צריכה לקפוץ לתקן כל בלטה שבורה, אנחנו ממדינת היזמות הכי מפוארת בעולם- אצלנו פשוט הולכים מסביב, אז מה אם זה אומר לרדת לכביש סואן, קצת אקסטרים ביומיום עוד לא הרג אף אחד.
טוב אל תתפסי אותי בקטנות על מספרים.
אולי כמה עשרות.

וספיקינג אוף ספייס, אפשר מילה דוגרי? אל תחשבי שאני חצופה, באמת פשוט למה ללכת סחור-סחור? את יודעת, שש שנים, בכל זאת, פז״מ מפואר.
(פז״מ, אגב, זו מילה שיכולה להיות לך ממש שימושית. יש לי עוד כמה שאני אשמח אם תתרגמי לי. סגמת למשל. או געגוע).
לא נראה לך הגיוני להכיר אותי כל כך הרבה זמן ושלום-שלום עם ילדיי וכל זה, ועדיין לא לחוות דעה על כל מה שאני עושה?
למה את לא דורשת לדעת מתי אני חוזרת לעבודה?
או למה הילד בלי מעיל?
מה נראה לך? שאני אקח ללב?
אמרתי לך, אני מישראל. אצלנו אם לא התערבת לי בחיים זה יכול להתפרש כאילו לא אכפת לך.
ולא רק את, כל בנאדם.
אז דונט בי א סטריינג׳ר.
עזבי אותך מהפס הצהוב, או הלבן, או האדום הזה שמשורטט אצלך בכל מקום. אני מבינה שנגיד בתור לכספומט זה נחמד שיש פרטיות אבל ראבאק, בקופת חולים? למי זה מפריע?
חופשי לקחת את זה רחוק. כולה קו. לא צריך למתוח את זה לשיחות אישיות.
תזרמי.

ורילי, אמריקה, אפשר עוד קטנה?
את בטח שומעת את זה מדי פעם ולי זה באמת לא מפריע
(נשבעת!)
אבל העניין הזה עם החיוכים המפוברקים וההב א נייס דיי בסוף כל התקשרות רנדומלית עם בנאדם- מה נסגר?!
איפה האמיתי? הלחוץ? הכוסאמק?
בשביל מה אנחנו פה ביחד אם לא כדי שנוציא אחד על השני עצבים?
אחים זה אחים, בשמחות ובלחצים.
אז תהיי מכילה, תביני שכשמישהו חתך אותי בכביש (היפותטית, כן? בכל זאת נורת׳ ווסט) אז לא בא לי להרים ת׳יד ולהגיד לו- סבבה אחי, טייק איט איזי, מבינה שאתה ממהר.
לא! ממש לא! בא לי לגזור אותו! חצוף!!! אמאשלו חצופה!
אבל הוא נוסע מהר, אני לא תמיד מספיקה, אז אני אצפצף לו ככה בנדיבות (כן, הדבר הזה באמצע ההגה, זה מה שעושה את הרעש וזה נועד בדיוק למקרים כאלה) וארים לו אצבע משולשת, למה מה קרה שהחיים שלו חשובים יותר משלי?
אני יודעת מה את הולכת להגיד.
״תהיי סלחנית ותעשי לו שלום במקום זה! חיוך!״
אז חבובה, אל תתנשאי עלי עם הקלף הזה של השלום. אנחנו המצאנו את זה, אוקיי?
תבואי אלינו למזרח התיכון, נראה לך בדיוק איך עושים שלום.
ושוב, לא באמת מפריע לי הנימוסין, זה נחמד לפעמים, אבל תאמיני לי שיותר מחשל זה ללמוד לפתוח דלת של בנק, מהכבדות, עם תינוק בעגלה ופעוט על הכתפיים-לבד.
זה בונה אותך.
זה מפתח עצמאות, ויכולת אילתור והכי מחזק את מעמד האישה.
אז שחררי, תני לצמוח.

יש לך עוד שניה?
ממהרת?
לאן?
רגע, מה?
שו קונגרס?
די נו, את? מפחדת מטרור?
עזביייייייי אמריקה! מצחיקה את יו.
תקשיבי, תשתלי באדמה את החיישנים האלה של אלביט, נו אלה שמתריעים על חפירת מנהרות.
כן כן, זה שוס.
לא, זה לא מפחיד.
חמאסניקים שיוצאים ממנהרות מתחת לבית זה מפחיד?!
איפה את חיה? הסתכלת לאחרונה על קרטון חלב שאת ככה מלכלכת? יפה.
אז חיישנים באדמה, ולמעלה להשלמת הלוק את שמה כיפה כזו, יעני ברזל.
לא ברזל אמיתי נו…מודאגת מהמיחזור.
קורעת!
יעני מטאפורה.
זה כאלה סוללות שמחשבות מתי עומדות לנחות עליך רקטות ואז מיירטות טילים יותר טובים שמפוצצים אותן.
לא את לא מבינה, זה עושה מה זה זיקוקים, חבל על הזמן.
נשבעת!
טוב האמת את צודקת, את עושה זיקוקים על הכיפאק, עזבי.
תשקיעי את הכסף בחינוך.

אז יאללה נשמה,
מה זה כיף שדיברנו, אני מרגישה שממש הוקל לי.
מה? קפה בעוד חודשיים?
פייייי את זורמת…אין לתאר.
זורמת. פלואינג.
לא משנה. נדבר על זה בעוד חודשיים.
יאללה.
אה רגע רגע!
אני לא מתה על קפה.
חלב ודבש מתאים לך?

***
שלומי היטיב לנסח זאת. אני לא מתגעגעת… הרי יש לי כאן שקדיה. ושקדיה זה…בריא?

 

על ביטוח יקר, ניתוח בניכר והחיים בכפר

לפני כמה ימים איתמר עבר ניתוח קטן, פשוט ושגרתי. בסך הכל חמש שעות מהרגע שהגענו ועד הרגע שהשתחררנו הביתה, אבל ההפקה שסבבה את האירוע הזה מבטיחה לכוכב הפרטי שלי מינימום מועמדות לאוסקר.

איך בכלל מכינים ילד בן שלוש לניתוח? וחשוב לא פחות, איך מכינים את אמא ואבא שלו לרגע בו יחזיקו את היד הקטנה עד שזו תרפה אחיזתה, עיניי האיילה המבריקות יתגלגלו בחוריהן והראש יישמט לאחור, היישר אל תוך ידיו של המרדים? במקרה שלנו ושל איתמר, ידע זה כוח. איתמר הוא ילד כזה שככל שמסבירים לו דברים יותר בהיגיון ככה הוא מפחד פחות כי הוא יודע שלכל בעיה יש פתרון ולכל שאלה יש תשובה (חוץ מלשאלות הבאמת מורכבות כמו ״אמא, למה זה מאד מאד מאד קומה?״ או ״אבא, אתה יודע איך אני יודע שהטרקטור הזה זה משאית?״)

כשבועיים לפני הניתוח התחלנו להסביר לו במשפטים קבועים על דוקטור אנדרסן שתעשה לו ניתוח קטן כדי לעזור לגוף שלו לעבוד יותר טוב. אחרי כמה ימים הגיעה השאלה הראשונה שהוכיחה שהוא חשב על העניין: ״זה יכאב?״. עניתי לו שאני חושבת שכן אבל כמו כל מכה שמקבלים הכאב יעבור וכל יום הוא ירגיש יותר טוב. אחרי עוד כמה ימים המשפטים נהיו קצת יותר ארוכים וכללו יחסי ציבור ברמה גבוהה של בית החולים ו״איזה כיף הולך להיות שם! מיטה עם גלגלים!!!״ כמובן שבלב שקשקתי מפחד וחרדה אבל מי אני שאפספס הזדמנות לפאר את המקום אותו אנחנו מממנים בנאמנות מכספי המיסים שלנו. הייתי קרובה מאד לספר לאיתמר שבית החולים הזה הוא בעצם שלנו, כמובן על פי אמנת טודלרס 2015 הקובעת שאם אבאש׳ך נשם ליד זה-זה שלך.

בצד הלוגיסטי הבהבה שאלת המי ישמור על אוריה כשנהיה בבית חולים. בהחלט אחת השאלות הכי שגורות בפי הורים צעירים שגרים בחו״ל. הרי רובנו גרים מרחק גדול מההורים והאחים, ודבר כל כך משמעותי כמו לידה או ניתוח או אפילו גיחה קצרה למיון כשהילד חולה הופך לפרוצדורה תפעולית רחבת היקף הכוללת את החברים הקרובים בסטנד-ביי מיידי. וכולם מתגייסים בלי שאלות, כי כולנו יחד בקייאק הזה. אבל ברור שאין תחליף לסבא וסבתא, שהאהבה שלהם היא הכי קרובה לדבר האמיתי ולא משנה כמה טובים החברים שלכם. לשמחתי, ההורים שלי גרים בקצה השני של היבשת, מרחק של שש שעות טיסה ״בלבד״. טלפון אחד לאמא, ואחרי שעתיים אני מתבשרת שהיא כבר פינתה את השבוע ותגיע ביום שני, יום אחד לפני הניתוח, כדי שאוריה יתרגל שוב אליה ולאיתמר תהיה הפוגה מהמתח של לפני. כזו היא אמא שלי. תמיד בתפקיד, גם במרחק הדורות והקילומטרים. ״אני גם שולחת לו משהו קטן עם אבא״.

ביום חמישי שקדם לניתוח הזמינו אותנו ל״מסיבת טרום ניתוח״ בבית החולים. הגענו רועדים מהתרגשות (איתמר) ומפחד (אני) ונכנסנו בשערי בית החולים כדי לפגוש את נטלין, הchild life specialist שלנו. מדובר בבחורה מקסימה שליוותה אותנו בין החדרים השונים, העניקה לאיתמר מתנות קטנות לאורך הדרך והסבירה לו בשפה פשוטה וקלה מה יעבור עליו בכל שלב עד הניתוח ואחריו.

מודדים גובה ומשקל

מתאמנים על לבישת המסכה

מקשטים את המסכה במדבקות

צובעים את המסכה כדי להסוות את הריח המוזר של חומר ההרדמה

נוכחתי שסכומי העתק שאנחנו משלמים על ביטוח בריאות (מדובר בכמה אלפי דולרים בשנה) באמת משתלמים כשצריך אותם. כל כך הרבה מחשבה הושקעה בסיור המקדים הזה, הכל כדי לגרום לאיתמר להרגיש ששום דבר מפחיד לא יקרה לו, שהכל כבר מוכר לו, שמסביבו יש משחקים, שהוא חלק פעיל ומרכזי בחוויה הזו. נדהמתי לראות באיזו פשטות הם מסבירים על ההרדמה: sleep doctor, sleep mask, sleep medicine, the doctors work while you sleep. הכל בסדר, אתה רק תישן קצת ותיכף תקום. בערכה שקיבלנו מנטלין לקחת הביתה היתה שקית קטנה ובה כפפות, מסכה וכובע לשיער שילבשו הרופאה שלו, המרדים וכל האחים והאחיות. ״תשחקו עם זה קצת בבית, כדי שהוא לא יבהל כשיראה אותם ככה״, היא אמרה כשנפרדנו, והבטיחה שהיא או סטפני יבואו ללוות אותנו שוב ביום שלישי כשנתאשפז. כשחזרנו הביתה פגשנו את צוצו, והבאדיז נכנסו בטבעיות למשחק התפקידים של רופא וחולה.

"איתוש, עכשיו אני אהיה ד"ר אנדרסן ואתה תשכב ותשים את המסכה על הפה והאף" נוט טו סלף: בפעם הבאה להדגיש שלא מדובר בבוטוקס

אבא שלי הגיע אלינו ביום שישי בדרכו לכנס בוונקובר וושינגטון, והגיש לאיתמר סיפור קצר ומדהים שכתבה ואיירה ברב כשרון ותבונה סבתא שרונה המופלאה.

 נמרחבר הוא בובת נמר רכה וסקרנית שנבחרה על ידי סבתא בחנות צעצועים בבוסטון כדי לעזור לאיתוש לארוז את המזוודה שלו לבית החולים.

 כל פרט בסיפור הזה הוא מהחיים של איתוש: אוריה, הצ׳יריוס של הבוקר, הספר של ״ערן הכבאי״ וכמובן הרגליים הרזות והחצאית הקצרצרה של אמא שלו.

וכמו כל דבר שמגיע מסבתא שרונה, הפרטים הקטנים חשובים כגדולים, ונמרחבר הגיע יד ביד עם מזוודה אדומה שהשם של איתמר רקום עליה בכחול. לאיתמר יש פטיש מטורף לשדות תעופה בכלל ולמזוודות בפרט, ובכל שדה תעופה שי ואני מסתכנים בקריאה לרשויות כי העוברים והשבים משוכנעים שאנחנו אלה שמכריחים ילד בן שלוש לגרור מזוודה ששווה לגובהו ומשקלו ברחבי בית הנתיבות. לכי תסבירי שאם רק נעיז לעזור לו הוא יעיז להתנהג כיאה לגילו ויצרח עד לב שמיים. בהינתן העובדה הזו, המזוודה האדומה היתה בחירה מושלמת.

ביום שני בצהריים הודיעו לנו שהניתוח נקבע לשעה שתיים ושהאשפוז בשעה 12 וחצי. צום עד שעת הניתוח, מותר לשתות מים ומיץ תפוחים עד עשר וחצי בבוקר. זה היה החלק המאתגר ביותר של היום הזה, אבל איתוש עבר אותו בגבורה! פשוט לא האמנתי שהילד הגרגרן שלי מסוגל לא לאכול כל כך הרבה שעות ועדיין להישאר נחמד. גם פה מה שעבד לנו היה להסביר לו שמי שעובר ניתוח לא יכול לאכול, ואני לא יודעת מה זה אומר עליו אבל הוא חשב שזה מאד מצחיק.

סוף סוף הגיעה השעה והגענו לבית החולים. זה אותו בית חולים שהגענו אליו לפני שנה וארבעה חודשים, אבא אחד סבלני ואמא אחת כורעת ללדת, ויצאנו ממנו משפחה של ארבעה. במסדרונות האלו ממש החיים של איתמר השתנו בין רגע והוא הפך לאח גדול ובן לשני הורים מבולבלים כפליים. אחרי שעה וחצי של המתנה ומעבר בין התחנות השונות הגיע הרגע להיפרד מאבא ולצעוד עם אמא והמזוודה (!) אל חדר הניתוח.

מעולם לא ביקרתי בחדר ניתוח, ומזל שאני צופה אדוקה של האנטומיה של גריי כי כנראה הייתי מתעלפת במקום אם איתמר לא היה מחזיק אותי. ההתרגשות של כל צוות חדר הניתוח מכך שהאייטם שלהם סוף סוף הגיע ניכרה על פניהם, ואיתמר צעד בבטחה אל עבר מסכי הטלוויזיה הגדולים לצד המיטה, מהופנט, צייתן, ורעב. ואני, לצידו, מגייסת את כל כישורי המשחק שלי ומתלהבת מכל המכשירים וממה שריצד על המסך. המרדים הרים אותו והושיב אותו על המיטה, הצמיד לו את המסכה לפנים והמשיך לדבר אליו עד שאיתמר נרדם. אז הוא פנה אלי ואמר: זה הזמן לתת לו נשיקה, We'll take very good care of him.

 בשנייה ההיא שרכנתי מעל הילד המעולף שלי ולחשתי לו שאני אוהבת אותו ואני תיכף חוזרת לא עבר לי שום דבר בראש חוץ מהמשפט הזה-We'll take very good care of him. בעשרים ושישה הצעדים שהפרידו ביני ובין שי בחדר ההמתנה היה לי זמן לבחור בין שתי אופציות: הראשונה, להתעצבן שמכרו לי משפט מפוצץ של רופאים משל היינו בגריי-סלואן ומקדרימי בכבודו ובעצמו עמד מולי כרגע, והשנייה, לביים פרידה כואבת מבן זוגי בשלושים ושתיים השנים האחרונות, מר סרקזם, ולהאמין למרדים הזה.  כשבחרתי באופציה השניה, שם, בבית חולים במחלקת ילדים כשהילד שלי מורדם על שולחן הניתוחים, למרבה האירוניה הרגשתי אמא מאד בריאה. באמת האמנתי שידאגו לו. האמנתי שהוא בידיים טובות והאמנתי במערכת הבריאות אבל בעיקר הבנתי שלהיות אמא זה גם להאמין בדברים שאני לא יודעת במאה אחוז, בשביל הילד שלי. זה לא אומר שהפסקתי לדאוג, זה לא אומר שלא פחדתי. כמו הסצנה האחרונה בסרט ״החיים יפים״ כשרוברטו בניני ממשיך בהצגה אל מול פני הילד שלו כי זה כל מה שהוא רוצה שהוא יזכור. בשבוע הזה נוכחתי לדעת שלגדל ילדים זה משהו שרק נדמה לנו שאנחנו עושים לבד, אבל איט טייקס א וילג׳: בכל יום כשאנחנו שולחים אותם לגן, לבית הספר, לצבא, לאוניברסיטה, לזוגיות, אנחנו בעצם מרשים לעצמנו להאמין שידאגו להם גם כשאנחנו לא שם. מערכת שלמה דואגת לילדים שלנו כשאנחנו בעבודה, בלימודים, או בחדר ההמתנה הקטן, אוחזים חזק במזוודה אדומה. אז אחרי שבחרנו את המיומנים ביותר לתפקיד, מה עוד נותר לנו לעשות חוץ מלהאמין שהם יעשו עבודה טובה בלדאוג לילדים שלנו?

איתמר עבר את הניתוח בהצלחה וצעד על שתי רגליו הקטנות הביתה עוד באותו ערב. אולי זה הגוף שלו שהגריל לו סף כאב גבוה, אולי פשוט ככה זה ילדים, אולי זו עבודת הכנת הקרקע שעשינו לו. סביר להניח שזה פשוט בגלל שהוא היה כל כך רעב ובבית חיכתה לו פסטה עם פסטו וגבינת פרמז׳ן של סבתא. ואנחנו זכינו לראות איך דרך עיניים של ילד גם בית חולים נראה כמו מקום צבעוני ומסקרן, וניתוח זה דבר בכלל לא מפחיד אם אתה בוטח בכפר שלך.

תמונה

פרופורציות זה לא ויטמינים 

זה התחיל מנסיעת עבודה תמימה של שי ללוקסמבורג למשך שבוע (הוא יגיד שזה היה רק ארבעה ימי עבודה, והוא צודק, אבל כשגרים בסוף העולם מבזבזים יומיים לכל כיוון רק על טיסות). כמובן שלאיתמר היה חופש מהגן גם בשבוע הזה ואוריה הוציא טוחנות. כששי חזר בלי מתנות אבל עם כאבי שיניים, ייעפת דרגה 3 , חום וקופסת טישו הבנתי שהפאן רק מתחיל ומכיוון שאני אישה מאד מתחשבת מיד קבעתי עם חברה לסושי כי ידעתי שלמחרת לא רק שאני חוזרת לבסיס, אלא גם סוגרת 28 וגם יש לי ביקורת אכ״א. אני שונאת את זה שאני צודקת.
משם המשכנו לסבב טיסות (לא שלי, אני נשארתי לנגב נזלת בבית), עוד שיניים, וירוס בטן, 40 חום של אוריה, שלוש עקירות שיני בינה (לא שלי, אני את החוכמה שלי לא מוכרת בעבור חופן פרוקסט) סיבוך של העקירה וביקור במיון עם איתמר שבדק יותר מדי מקרוב מי מנצח בקרב עם הבלנדר (1:0 לבלנדר). שפל של כל הזמנים בבית דביר!!! ואז היה מתוכנן לנו טיול שקבענו לפני חודשיים עם אבא של שי, והדבר הלפני אחרון שרציתי לעשות היה לארוז לשבוע ולשבור לילדים עוד פעם את השגרה. (הדבר האחרון היה לבשל לליל הסדר). שיקלול מהיר של האופציות שלי גילה שאין מצב שאני מסכנת את היחסים שלי עם אבא של שי, וכך נגה זכתה בכבוד המפוקפק של להאכיל את כל השכונה בערב פסח ואני הלכתי לארוז.

לא היה לי כוח לטיול הזה, רציתי פשוט לחזור לשגרה שלי אחרי שישה שבועות של שגעת. אבל ברגע שהילדים בפיקוד אבא שלהם הלכו לשים את כל הדברים באוטו פתאום שמעתי את הנשימות של עצמי ופייר? התגעגעתי. עד כדי כך התמסטלתי מזה שגם שבוע באוטו אחד עם ארבעה גברים הרגיש כמו ספא.

נחתנו בלאס וגאס והוכחנו לעולם ששני מבוגרים מסוגלים לסחוב מזוודה גדולה, מזוודה קטנה, שני כסאות בטיחות, מיטה מתקפלת, עגלה ושני ילדים. אוריה, שעד עלייתנו לשאטל שיקח אותנו למלון היה זעפן כמו פקיד דואר במשמרת שישי בבוקר, תפס מקום טוב ליד החלון וברגע שעינייו קלטו את הסטריפ ידענו שהילד הזה נולד כדי לעשות רוקנרול.

איפה הבחורות?!

למחרת פגשנו את סבא דודי, עצרנו לדקות ספורות בהובר דאם ועברנו את הגבול למדינת אריזונה בדרכנו אל הגרנד קניון. המקום מרשים, אבל בדיעבד היה הרבה יותר שווה לעשות טיסה בהליקופטר מעל כי הקניון עצמו לא מרהיב ביופיו אבל פשוט עצום מימדים.

למחרת המשכנו לאנטילופ קניון, המוכר פחות אך היפה מכולם, לדעתי. הקניון נמצא ב״אומת הנאווחו״, אותה שמורה אינדיאנית מפורסמת. מעניין הביטוי הזה ״אומת הנאווחו״. הם למעשה חצי אוטונומיה בתוך ארצות הברית והם כפופים לחוקים הפדרליים של ארצות הברית, לחוקים של מדינת אריזונה, וגם לחוקיי המשפט השבטיים שלהם. אי אפשר להגיע לקניון ברכבים פרטיים אלא רק בסיורים מודרכים של משפחה מהשבט. מחיר הסיור כולל נסיעה בג׳יפ פתוח, שזו חוויה בפני עצמה לילדים, וליווי צמוד של מדריך שהוא גם צלם וגם יודע איפה צריך לעמוד כדאי לתפוס את הרגע. כל הסיפור זה שעה וחצי אבל המראות הם נצחיים. כמובן חשוב לזרוק את הילדים על אבא שלהם בזמן הסיור (אחד במנשא ואחד על הכתפיים-נוסחה בדוקה ומוצלחת).

משהו במקום הזה הדהים אותי. לא הצלחתי להחליט אם אני נמצאת במקום סגור או פתוח, אפל או מואר, כתום או סגול. זה הרגיש כמו להיכנס לתוך אגדה. הסתובבתי שם לצערי רק חצי מרוכזת, אבל היה שם משהו רוחני. יצאתי משם עם תחושה מרוממת של התפעמות מהטבע, או מאלוהים, או ממה שזה לא יהיה שגדול ממני כל כך ורגוע ממני בהרבה.

במרחק לא רב משם נמצא הHorseshoe bend, עוד מחזה מרהיב אך הפעם של פיתול נהר הקולורדו. ההליכה למקום קלה ולא ארוכה במיוחד, אבל מכיוון שהאזור לא מגודר ומדובר בגובה פלצות (ופחד אלוהים אם מתקרבים קצת יותר מדי לקצה כדי לצלם, גם אם מהמותניים תופס אתכן שיריונר) לא מומלץ להגיע עם ילדים קטנים/לא ממושמעים במיוחד.

באדיבות סבא dude ששמר על איתמר ואוריה באוטו, אנחנו יצאנו לדייט בן 25 דקות בו שוב הוכח לי שלא משנה כמה אנחנו הנשים נשתדל, תמיד לגברים יהיה יותר קל בעולם ולו רק בגלל העובדה שהם מסוגלים להשתין בכל מקום! סעממממק! אז לא, אין שם שירותים. וכן, הדייטים שלנו בדרך כלל יותר רומנטיים.

את היום סיימנו במסעדת ברביקיו מקומית בעיירה פייג'. אותנטית לגמרי, אבל אוכל בינוני. בזמן שחיכינו לאוכל שלנו פתאום קלטתי את איתמר, ביישן בדרך כלל, מטפס על במה גדולה שנמצאת בחצר המסעדה, מול עשרות אנשים, ומתחיל לרקוד באושר. מה שלצאת מהשגרה עושה לילדים!

למחרת אנחנו חוצים את הגבול למדינת יוטה ומגיעים לקניון ברייס: ארגז החול הפרטי של אלוהים. זה פשוט נראה כאילו ברגעי "שעמום" יד אלוהית עשתה טיפטופים בחול, אבל למעשה מדובר במבנים גאולוגיים שנקראים "הודוס", שנוצרו בעקבות סחיפה של סלעים (וגם קרח, רוח ומים ששחקו אותם).

הקניון גבוה מעל פני הים, בערך 9,000 רגל, ומושלג בחלקו. יש רוחות אבל המסלול שעשינו בסך הכל ידידותי לילדים ובקיץ בטח גם לעגלות.

שישה-עשר קילו על הכתפיים בשלג בגובה 9,000 רגל והחוצפן הקטן עוד מעז להשתיק אותי כשאני מתנשפת

מאד קשה לתפוס בתמונה כמה המקום הזה עוצר נשימה. הכתום של הסלעים, השלג על הקרקע, הצמחייה הירוקה והשמיים הכחולים הם כל מה שיצירת אומנות צריכה. כשהייתי ילדה כבר ביקרתי כאן (בזריחה! לא פחות!) אבל ללא ספק המחזה מרהיב בכל פעם מחדש. 

את היום האחרון לטיול העברנו בקניון ציון, או הזאיון קניון בעגה המקומית. הוא נקרא כך כי ידידינו המורמונים הגיעו אליו לאחריו שנרדפו על ידי כל וראו בו את הארץ המובטחת. כאן דווקא הפרטים הקטנים של צבע, אור וחומר פחות דומיננטיים, אבל העוצמה של הפארק מטורפת.

נהר הוירג'ן שזורם באמצע הקניון

בכל פעם שמרימים את הראש רואים צוקים רמים, איתניים, ולעיתים אף בוכיים

 בפארק הזה אפשר להעביר בכיף כמה ימים שלמים, יש כאן מסלולי טיול לכל איש, אישה, צאן וטף. ראינו גם מטפסי הרים על אחד מהצוקים. המקום מאורגן בצורה מופתית, עם קווי אוטובוס שמגיעים לכל נקודת יציאה למסלול, מדריכים, חנויות לציוד טיולים וכולי. אפשר להתנייד עם עגלה, והכי כיף פשוט להעמיס ילד אחד בעגלה ואחד על הגב ולתת לאבא לעשות מד"ס בזמן שאנחנו הולכים בניחותא.

בלילה האחרון של הטיול שלנו יהודי כל העולם התכנסו סביב שולחן הסדר, ואנחנו הלכנו למסעדה. בשנה הקודמת בערב ליל הסדר היינו בתחילתו של מסע הפרידה שלנו מאורנה, יושבים רועדים מפחד במטוס עם שני ילדים קטנטנים שתלשו אותם מהמיטה באמצע הלילה, מתפללים שהמטוס כבר ינחת וגם מתפללים שרק ימשיך לשוט בין העננים כדי שלא נצטרך להתחיל את מסע הפרידה האינסופי הזה. השנה בחרנו להיאחז כמה שפחות במציאות ולברוח למקומות רחוקים. לא היו הרבה מילים בערב הזה אבל היו שם מחשבות כבדות ועיניים רטובות ולב מתגעגע. כשהשקנו כוסות אבא של שי אמר את הדבר היחידי שעוד אפשר לבקש: שיהיו לנו חגים יותר שמחים.

בלילה, במיטה של המלון, הסתכלתי בתמונות שבמצלמה ושמחתי שסמכתי על המשפחה שלי שיעשו לי גוד טיימס בתקופה המתישה הזו. ושמחתי שזכיתי לראות את המראות הנפלאים והצבעים העמוקים ואת הילדים שלי שוברים שגרה בסטייל. ושמחתי שאנחנו ביחד, בריאים, הולכים על שתי רגליים, בדרך אל האושר. ושמחתי שלרגע קצר מדי יצאתי מעבדות לחירות והפסקתי לחשוב רק על החיים הקטנים שלי ונתתי לטבע לקבל אותי בקטנותי כמו שהוא מקבל גם שטפונות, הוריקנים ושריפות- בחיבוק מנחם של אחד שיודע שהכל יעבור ויצמח מחדש. הוא קיבל אותי בפרופורציות ונתן לי כאלה בחזרה.

למחרת כבר חזרנו לחיים הפשוטים והרגילים שלנו. מאז כבר עברו שבועיים והמחשבה החדה והמדוייקת ההיא כבר מתחילה להתערפל. איזה באסה שפרופורציות זה לא ויטמינים שמקבלים פעם ביום. נותר לי רק להביט בתמונות ולהיאחז חזק בגודלו של הגרנד קניון, בהרמוניה של האנטילופ, בפייסנותו של נהר הקולורדו, במבט על פניו של שי כשראה את ברייס קניון נפרש תחתיו ובצחוק המתגלגל של אוריה ואיתמר כשניסו לזרוק אבנים לתוך המים בזאיון, ולהתנחם שהם בטח לא יזכרו את הטיול הזה אבל אני לעולם לא אשכח אותו.

ילד שני, או: שיעור בריכוך

לפני כמה ימים חברה טובה שלי סיפרה לי שהם מתכננים עוד ילד. "מה מחכה לי?" היא שאלה. לא הספקתי לענות לה, כי הילד השני שלי בדיוק החליט שכל מה שהכנסתי למדיח ח-י-י-ב לצאת משם עכשיו, ועדיף, כמו שאבא לימד אותו על מניות- לפזר כמה שיותר. מלמלתי לה "מחכה לך שיעור בריכוך" והשתטחתי על רצפת המטבח שניה לפני שהכוס האחרונה מהסט הצטרפה אל אבותיה. לילד שלום, אגב. לכוס? פחות. בערב היא שלחה לי הודעה בלשון "וואט דה פאק שיעור בריכוך?" והבטחתי לה שאספר לה את כל מה שלא סיפרו לי.

 יש שלושה דברים לגבי הילד השני שאף אחד לא גילה לי. ביחד הם מרכיבים אמת מוחלטת שאני רוצה לחשוף כאן.

1. הדבר הכי קשה בילד השני, זה הילד הראשון.

אני בכלל לא מדברת על החזרה הביתה מבית החולים ועל הקרב על תשומת לב ההורים, אלא על העובדה הפשוטה שכשאופף אותנו הענן הורוד הזה של "בוא נעשה עוד ילד" אנחנו מחשבים את הפער בין הילדים ברגע הלידה. ובכן, את מי זה מעניין?! יופי, אז איתמר היה בן שנתיים כשאוריה נולד, ולא היה לו מושג שהדבר הזה ששוכב על השמיכה לידו מתכוון להישאר כאן לנצח. הוא קיבל אותו יפה ובעדינות. היום ההפרש ביניהם הוא עדיין שנתיים אבל איתמר כבר בן שלוש ורבע. זה גיל נהדר. הו. זה גיל פשוט פאקינג נהדר. השנתיים ביניהם ניכרות במלוא הדרן. אז מה שהכי קשה בילד השני, זו ההבנה שהילד הראשון ממשיך לגדול והוא כבר לא כזה חמוד כל הזמן. ואני ממשיכה ללמוד להיות אמא לילד בן 3, או 5, או 9. ואף פעם לא עשיתי את זה, ואף אחד לא מספר לי שזה הרבה יותר קשה מילד בן שנתיים, אדרבא עם עוד תינוק שמוציא שיניים. לוקח זמן להודות בזה, אבל היום בו את מודה שהילד הגדול שלך לא מושלם הוא יום קשה. א', כי את מרגישה אמא רעה. ב', כי את יודעת שאת צודקת. ג', כי את חושבת שאם תגידי את זה בקול רם כולם יגידו לך "אוי, איזה שטויות! הוא מלאך!" וזה לא קורה ואז סעיפים א' וב' מקבלים תוקף כפול.

2. כשאיתמר נולד הפכתי בן רגע ליצור נטול אגו (הכל יחסי, כן?). אני, הזוגיות, החיים עצמם, תפסו מרחק מהמקום הראשון. המחשבה האוטומטית שלי הייתה עליו. אוריה שינה את התמונה הזו והכריח אותי להרגיל את המוח לחשוב על מי שצריך אותי יותר באותו רגע, ולא אוטומטית על הילד הראשון. במילים אחרות, הדבר השני הכי קשה בילד השני, זה ההבנה  שה100% הענקה שלי לילד לא קיימת. אין יותר 100%, לאף אחד מהם. כי תמיד יהיו עוד דברים, וככה זה, וכנראה שזה בסדר. זו האמת הכואבת. האמת המסולפת וזו ששיננתי לעצמי בלי סוף היא: 80 זה ה100% החדש. ברגע שהבנתי שאת מה שאוריה לא יקבל ממני הוא כנראה יקבל מהאח הגדול שלו, איכשהו התנחמתי (לא כל יום מקבלים 20% הנחה על גידול ילדים!) פשוטו כמשמעו, למדתי לשחרר. הכל רך יותר, כל הדרמות הגדולות של הילד הראשון כבר היו מאחוריי (הכל יחסי, כן?!) וידעתי שיום אחד גם הוא יפול ולמרות כל המחשבות השחורות שלי הוא יקום. ידעתי שהוא יהיה בסדר למרות שאני לא שם ב100%. הייתי הרבה יותר סלחנית, ובגלל שאלף פעמים ביום אני אומרת לאיתמר "אל תבכה, תבקש עזרה" אז גם עשיתי את זה בעצמי. ביקשתי הרבה עזרה וקיבלתי אותה למרות שאני חיה הרחק ממשפחה. הרבה פעמים אני חושבת לעצמי שבעולם מושלם הורים היו מגדלים את הראשון שלהם כמו שהם מגדלים את השני.

3. הדבר השלישי הכי קשה בילד השני, זה הכביסה.

אבל היי, יש גם דברים טובים. ילדים שניים מביאים איתם את הזכות (המבעיתה!) לדאוג ולאהוב ברמות בלתי נתפסות שני אנשים קטנים. הם גם מביאים איתם מהרגע הראשון (תעיד כל מי שהופתעה לגלות כמה הלידה שלהם היתה מהירה) את מהות ההורות האמיתית: כל ילד הוא אחר,עולם ומלואו. ההשוואה בין הילדים היא בלתי נמנעת וטבעית ואני חוטאת בה, אבל יותר חשוב בעיניי מההשוואה הזו זה שנתתי לאוריה הזדמנות ללמד אותי שאני יכולה להיות גם אמא אחרת. להיות מובלת על ידי תינוק כל כך קטן זו הרגשה מפחידה בילד הראשון אבל היא מנחמת ומעצימה בילד השני. כמו כולן, גם אני חששתי מהרגע, אבל המוח מתגמש, והלב מתרחב, וכשהניחו בחיקי את אוריה הבנתי שאהבה היא באמת הדבר היחידי שמכפיל את עצמו בכל פעם שמחלקים אותו.

כל ילד הוא שונה, עולם ומלואו

החסר גדול מסך חלקיו

אזכרה.

אני שונאת את זה שבגיל 31 הבנתי שגעגוע זה דבר ממשי, כואב וקורע. נכון שלא היית אמא שלי אבל הריק שהשארת בחיי הוא כל כך גדול שאני מרגישה הרבה פעמים שהתייתמתי בעצמי…

מחר בבוקר כולם יתכנסו במשכנך החדש ורק אנחנו נספור טיפות גשם על החלון בסיאטל. ואם הייתי שם, כנראה שהייתי שותקת. או בוכה בשקט. הרי אבן קטנה על שיש קר לא יכולה לדבר על מה שכואב באמת. ואולי אם הייתי שם לבד הייתי מספרת לך שאנחנו מרגישים תקועים. מחכים שמשהו טוב וגדול יקרה לנו אבל פשוט אין לנו את הכוחות לקום ולעשות אותו בשביל עצמנו. שאנחנו מבינים מהמקום הכי מדמם שהכל זמני ושואלים את עצמנו כל הזמן אם אלו באמת החיים שאנחנו רוצים לעצמנו, ומה עוד הילדים שלנו יאבדו בגלל ההחלטות שלנו. שאנחנו גם מבינים שאנחנו לא בני עשרים ושהעוד 7 קילו האלה יהפכו מהר לעוד 17, ושכאבי הגב לא יעלמו מעצמם. ושצריך לדאוג לעצמנו. ושצריך לדאוג לילדים. ושצריך לדאוג לזוגיות. וגם כשלא צריך, אנחנו פשוט דואגים. קיבינימט, אני לא זוכרת מתי לא דאגתי בשנה האחרונה. 

והייתי גם מספרת לך שאיתמר כבר נגמל מחיתולים ומוצץ, ושהוא מדבר עברית מדהימה וגם אנגלית ממש בסדר ואפילו ספרדית (ואין לנו מושג מה הוא אומר). שהוא מאד נהנה בגן ויש לו חברים ואפילו חברה :) שהוא זוכר סיפורים שלמים בעל פה ומרכיב פאזל של 100 חלקים אבל גם יודע לעמוד על שלו ורוב הזמן זה ממש קשה. ושאוריה הדאיג אותנו מאד בשנה הזו אבל בדרכו הכל כך מהפנטת הוא פשוט לימד אותנו שיש לו קצב משלו ושכל העולם יחכה לו. הוא התחיל ללכת הגמדאוס. יש לו אינטליגנציה רגשית מפותחת, אני חושבת. אני יודעת שהוא רק בן שנה וחודשיים אבל הוא רגיש לכולנו ויש לו את היכולת המדהימה לחייך בדיוק בזמן. הוא אור גדול.

ושאני כבר לא כועסת. נדמה לי שהבנתי שזה לנצח. שאת לא חוזרת. אבל אני רואה אותך לפעמים, וזה מנחם אותי. אני רואה אותך בכל פעם שאני אופה לחמניות ובכל שקיעה, כאילו את שולחת לנו צבע לחיים וגם אומרת לילה טוב לילדים. אני רואה אותך כשהוילון בחדר השינה זז גם כשהחלון סגור, ורואה אותך מעבר לכתף כשאוריה מתעקש להירדם על הידיים. אני רואה אותך כשקשה לי עם הטנטרומים של איתמר ונזכרת איך תמיד נתת לי את ההרגשה שלהישאר עם הילדים בבית זו מתנה. אני רואה אותך עכשיו יותר מתמיד כי אוריה כמעט בגיל שאיתמר היה כשבאתם לגור לידינו, וכל המשחקים ששיחקת איתו מקבלים פתאום חיים חדשים אבל עדיין אין לי אומץ. פשוט אין לי אומץ לשחק בהם.

אני רואה, ושומעת, ומרגישה אותך בהדלקת נרות ביום שישי, וזה הרגע הכי קשה לי בשבוע, וגם הכי מדהים, כי השארת לי את המתנה שלך, והמתנה שלך הוא המתנה שלי והוא העניק לי עוד שתי מתנות ענקיות. ואני תמיד רוצה רק עוד רגע עם הנרות, להודות לך על המתנה הזו, לבקש ממך סליחה, והכוונה, ושתדעי שאני לא שוכחת ולא מסוגלת אפילו, אבל איתמר כאילו מרגיש את זה ובקול הכי מתוק ורך שלו ניגש לאוריה, נותן לו חיבוק ונשיקה ואומר ″שבת שלום יושי, שבת שלום אבא, שבת שלום אמא″, ואני יודעת שזהו. שאת ″לא מתערבת″ ושאת ″לא אוהבת פרידות ארוכות″ ושעכשיו אנחנו שוב לבד, רק אני והמתנות.