יום חופש

בשמונה וחצי שמעתי את איתמר לוחש לאוריה ששכב לצידי בשקט: ״אמא ישנה, רוצה לבוא לשחק איתי?"

בתשע וחצי איתמר נכנס שוב לחדר והודיע שהוא ואוריה כבר החליטו שהיום הם אוכלים יוגורט עם תמר, פטל, צימוקים ובננה, אבל הוא לא מצליח לפתוח את הניילון שיש בין היוגורט והמכסה.

מצאתי במטבח את אוריה על כיסא ואת איתמר מגלען תמרים בשבילו, וידעתי שהיום הולך להיות לנו יום נהדר.

אמא, למה אין גן היום?

כי יש חג.

איזה חג?

ע״ש מרטין לות׳ר קינג ג׳וניור.

מה זה?

איש מאד חשוב שהיתה לו עבודה מאד מאד מאד חשובה.

הוא גם עבד באמזון כמו אבא?!?!

לא ממש. בגלל האיש הזה שידע מתי לדבר ומתי ללכת, עכשיו לכל הילדים באמריקה מותר ללכת לגן, ולבית ספר, וללמוד לקרוא, וללמוד לנהוג ולהגיד מה הם חושבים. פעם זה לא היה ככה בכלל. פעם היו אנשים שהיו יכולים לעשות את הדברים האלה והיו אנשים שלא הסכימו להם.

"אבל אמא, הסכימו להם לנהוג במשאית זבל או במטוס?"

איבדתי אותו. לא נורא. עדיין הולך להיות לנו יום נהדר.

מה אתם רוצים לעשות היום?

להישאר בבית!

מה פתאום! יש מזג אויר יפה, אין גשם, היום עושים כיף! היום הולכים לסיאטל סנטר

אחרי שמצאנו חניה ניגשים לשלם. רק אז אני נזכרת שהיום החניה בחינם. היום יהיה יום נהדר. היום זה מרטין לות׳ר קינג דיי.

אמא למה לא שילמת?

כי היום זה חג. בחג לא משלמים על החניה.

האיש שהסכים לכולם ללכת לגן הסכים שלא נשלם על החניה?

לא ממש. פשוט האיש הזה היה כל כך חשוב ושינה כל כך הרבה דברים באמריקה שכולם החליטו שיש יום אחד בשנה שבו חושבים עליו, ועושים דברים שמשמחים אותנו ושמזכירים לנו כמה חשוב לא לוותר כשצודקים. ובגלל שרוצים שנהנה מאד מהיום שלנו ביחד אז אנחנו לא צריכים לשלם על החניה.

"טוב אז בואי נלך למזרקה לראות את המים."

מים גדולים, שמש מסנוורת, ילדים עטופים במעיל ואמא אחת שחושבת היום יותר מתמיד על החופש הזה, שהילדים שלי נולדו לתוכו, זה שלא מאפשר להם להעלות על דעתם שיש איזה הבדל בינם לבין הילדים השחורים בגן שלהם. החופש הזה הוא המתנה האמיתית שנתן לנו ד״ר קינג ג׳וניור. בגלל החופש הזה יש לנו יום נהדר.

IMG_7387

"אמא, בואו נלך קודם למוזיאון הילדים שגם אוריה יהנה. אחרי שהוא ירדם נלך למוזיאון של הגדולים, זה רעיון טוב?"

זה רעיון נהדר ילד. בטח נהייה שם רק עם עוד 400 ילדים. (זה לא נכון, היינו שם רק עם עוד 500).

אמא, מטוס! שמיים!

נכון אוריה! המטוס טס ועכשיו הוא נעלם מאחוריי הספייס נידל.

מפה לשם כרטיס פריים והנה אנחנו במעלית בדרך לפסגת הספייס נידל, 41 שניות ואנחנו רואים את כל העיר מתחתינו.

איתמר מבקש להבין איפה העליה הגדולה שמובילה לבית שלנו. אוריה מתלהב כשאני מראה לו את גן השעשועים שהוא הולך אליו כל יום חמישי כחלק מהטיול השבועי בגן. אחרי שלוש דקות שניהם קופאים מקור ומבקשים לחזור למטה. לי לא אכפת. יש חופש באויר גם כשהוא קר. והיום יהיה יום נהדר.

כשאנחנו מחכים למעלית שתיקח אותנו למטה איתמר שואל אותי:

אז איך קוראים לאיש החשוב?

קוראים לו ד״ר מרטין לות׳ר קינג ג׳וניור

הוא רופא כמו ד״ר הת׳אוויי! חה חה!

לא ממש. למרות שריפא הרבה נפשות חולות והרבה עיוותים מחליאים, ולמרות שניתח הרבה מצבים בעדינות שיש רק למנתחים אמיתיים, הוא היה פשוט איש חכם מאד, שמזמן מזמן, כשקיבל את פרס נובל, אמר:

Sooner or later, all the people of the world will have to discover a way to live together in peace.

בימים קשים אני הולכת לשנות את זה ל:

Sooner or later, all the toddlers of the world will have to discover a way to live together in peace. 

אבל היום זה לא יום כזה. היום יהיה יום נהדר.

בחזרה ברחבה שמתחת לספייס נידל אנחנו מוצאים את העגלה שלנו ושני נגני רחוב שעושים לילדים שלי לרקוד. ושוב תחושת החופש הזו ושוב ההבנה שהחיים היו כל כך קשים פעם והיום הם רק מורכבים, וזה הבדל עצום. אוריה לא עוזב אותם דקות ארוכות, הם מסתכלים עליו בחיוך והוא מחזיר להם כפיים ואני חושבת לעצמי כמה פשטות וכמה צדק ד״ר קינג כשאמר שהשאלה הבוערת התמידית בחיים היא מה אתה עושה בשביל אחרים.אנחנו מסיימים את הביקור בגן השעשועים הענק החדש שבמתחם וחוזרים לשכונה שלנו לאכול גלידה, ושם, בחנות הקטנה הפינתית, בזמן שאני משלמת אני שומעת בום קטן על הרצפה והאישה שלידי, המוכרת בחנות היצירה מעבר לכביש שמכירה אותנו היטב אומרת ״הו לא!״ אמריקאי מלוטש, ואני מסתובבת בחשש לראות קיר זכוכית מנופץ אבל רואה קופסת גירים שנשפכה על הרצפה ושומעת את איתמר אומר ״לא קרה כלום יושי, בוא נאסוף ונחזיר למקום, הכל בסדר״ והם כפופים ועובדים יחד להחזיר את הגירים למקומם, מתיישבים וממשיכים לצייר, ואני גאה בהם על התגובה הקטנה והעניינית ועל התמיכה ועל האחריות ועל הביטחון וחושבת לעצמי אם להזמין למוכרת מחנות היצירה איזה כובע ענק שיהיה לה מה לאכול עם האספרסו המדוייק שלה, ואז אני נזכרת בציטוט שאני הכי אוהבת של הדוקטור:

I have decided to stick with love. Hate is too great a burden to bear.

אני מחייכת אליה חיוך ענק ומובך ומשאירה טיפ של 20% בפאקינג גלידריה וחוזרת לאוריה ואיתמר. וליום שלנו, הנהדר.

בדרך הביתה איתמר שואל אותי:

איפה האיש הזה, של החג?

הוא…הוא…כל זה קרה כל כך מזמן…הוא כבר היה מאד זקן ומת

לא ממש. הוא היה רק בן 38 ובמותו ציווה לנו חופש, שיוויון זכויות, לחצות גשרים ולחלום חלומות.

אתה לי דרך

כמצופה מילד שני נכנסת לחיינו בסערה. נולדת בלידה מהירה וכבר בשעה השלישית לחייך נאלצנו להתמודד עם המציאות של הורים לשניים כשאבא נשק לך ונפרד מאיתנו וחזר הביתה לשמור על איתמר. נשארנו אתה ואני בבית החולים ואני הרגשתי מינימום סופראמא. יש לי שני בנים.

מה ידעתי אז כשהיית עטוף בזרועותיי? אודה שבעיקר לא האמנתי שהצלחת להיוולד עם כל כך הרבה שיער על הראש, כשחשבתי שאיתמר היה השיא. ליטל דיד איי קנו. ידעתי גם שהדרך תהיה ארוכה אבל היי, בקטנה, הרי עשיתי את זה כבר לפני שנתיים…כמה קשה זה כבר יכול להיות?

 

ואז החיים קרו. ואז המוות. תחילת חייך נשזרה בסוף חייה של סבתא אורנה, אישה שאתה מכיר רק מסיפורים ותמונות, שלעולם לא יספיקו. וכאורה המסנוור, פי כמה העלטה עם לכתה מאיתנו. ימים טרופים, לילות ללא סוף, אמא שלך הלכה ונמוגה אל תוך מעגל קטן מאד של לחיות כדי לתפקד. הייתי על אוטומט, עטפתי אותך בשמיכות וחיבוקים אך את שאר העולם השלכתי. איך אפשר בכלל להכיל חוסר צדק כזה…ריחמתי על אבא, ריחמתי על עצמי, ריחמתי עליכם שדמות כל כך משמעותית כבר לא תהיה בחייכם יותר. בשבעה שלה עוד שכבת בעגלה, שקט ונוח, חייכת לכל מי שבא להציץ עליך. אנשים ניגשו אלי לפני שיצאו מהדלת, ״הילד הזה…יש בו משהו…הוא נותן לי כוח״.

 

היום אני יודעת שהקשר שלנו היה אז הפוך. אתה גידלת אותי.

מיום ליום, מחיוך לחיוך, הצלחת למשוך אותי למעלה. השגרה האוטומטית התרככה, הפינות התעגלו, הייתי מביטה בך ובוכה גם דמעות של הכרת תודה. היית מביט בי ומחייך, ואני האמנתי. האמנתי בכוונה שלך, נאחזתי באור שלך ונשמתי אותך עד שעליתי לפני המים.

 

וגם אז, לא עזבת אותי. המשכת להעניק לי נקודות אור זוהרות עד שלמדתי לשחות שוב במים הסוערים של החיים, עוד ועוד עד שהגעתי לחוף מבטחים, עד שחזרתי הביתה.

 

להיות אמא שלך זו המתנה הכי גדולה שקיבלתי בחיים, אין מישהו בעולם שמסב לי אושר גדול יותר ממך. אתה מצליח לחדור לנשמתי פעם אחר פעם ולרכך כל קושי בחיוך כובש. לימדת אותי שאתה אחר מכל מה שהכרתי, ושאני אמא אחרת מכל מה שדמיינתי. הובלת אותי בלי פחד ואני סמכתי עליך, כמו ידעתי שאתה הדרך.

 

לימדת אותי לבקש עזרה, לימדת אותי שלכל ילד קצב משלו, דרך משלו, חדר משלו בלב של אמא.

יום הולדת שמח תלתלים רכים שלי, אוריה. ילד לב הזהב, אמא כל כך אוהבת אותך.

על הניסים ועל הנפלאות

אם הייתי צריכה לנחש מה הדבר הכי חזק שתביא לחיי, כנראה שלא הייתי חושבת על עצמי. במיוחד בגלל שאתה דומה לי כל כך מכל כיוון, להיות אמא שלך זה לקבל הצצה די מטורפת אל החיים שלי.

גם אני בתור ילדה תמיד חשבתי בצמדים. א-סימטריה היתה מוציאה אותי מדעתי, והיה לי בראש סדר מיוחד לדברים. אתה, לפני גיל שנה, היית מסדר את הספרים על המדף כך שהכריכה תפנה החוצה, ועוד לפני שלמדת ממש לדבר היית קורא למטאטא ומגב ״טי״, ו״טה״, כאילו ידעת שהם זוג.  

בגן הייתי האחרונה תמיד לצאת לשחק בחול, וזה לא בגלל ששנאתי להיות בחוץ אלא בגלל שאהבתי להקשיב לריכולים של הגננות. עד היום אני לא חזקה במתמטיקה (אמן קח את היכולות האלה מאבא!!) אבל אני די בטוחה שהיכולת שלי לעשות 1+1 התבססה בארוחות הבוקר הארוכות שהייתי עושה לעצמי בגן אלון, שומעת איך ניצה ושושי מנהלות את העולם. אתה, בגיל שנה וחצי החלטת לקרוא לבובת הכלבה שאתה ישן איתה ליזי, על שם הכלבה של ג׳יימי וחגי שהיתה הכלבה היחידה בחבורה שלנו. לפני מספר שבועות כשסיפרנו לך שליזי כבר היתה זקנה מאד מאד מאד ומתה, חשבת קצת ואז אמרת: ״אבל אולי אני אתן לג׳יימי את ליזי שלי?״

כשהייתי בת שנה ועשרה חודשים סבא וסבתא הביאו לי מבית החולים אח קטן שאהבתי ממבט ראשון. עד גיל מאוחר חלקנו חדר מרצון, ואחר כך גם חברים, סודות ודירות. לפעמים אנחנו לא מדברים שבועות אבל יש בינינו מילים גם ככה. בגיל שנתיים ושמונה ימים אמא ואבא הביאו לך מבית החולים אח קטן שאהבת ממבט ראשון. עד גיל מאוחר תחלקו חדר (עד כאן אני יודעת), ואחר כך גם חברים, סודות ודירות (עד כאן אני מקווה). אני רואה איך השפה שלך ושל אוריה נבנית מיום ליום, איך הוא מעריץ אותך ואיך אתה שהוא אח שלך ויש בזה אחריות גדולה וכבוד והרבה מאד אהבה.  

ובין קווי הדימיון הרבים יש גם שוני בינינו. (מי יודע, אולי בכל זאת אבא הצליח להשחיל כמה מולקולות של DNA). עד גיל מאד מאוחר לא חשבתי שאני טובה בשום דבר באופן מיוחד. אתה כן. אתה טוב בכל דבר שאתה עושה, כי אתה באמת מנסה להשתפר כל הזמן. אנחנו רואים את זה, אנחנו מרגישים את המאמץ שלך ושומעים את ה״עוד פעם!״. זה כל מה שצריך כדי להיות באמת טוב במשהו- לנסות. לנסות עוד פעם. לא לוותר. לא להפסיק לרצות להשתפר.

אתה הרבה יותר סקרן ממני ואני חוששת שבקרוב אצטרך להפנות אותך לוויקיפדיה יותר מפעם ביום. באמת איתוש, אני לא יודעת בשלוף איך מטוסים לא נופלים מהאוויר…ובטח לא יודעת להמציא הסבר שיניח את דעתך ולא יגרור עוד שאלות לשאלה כמו ״למה כשעולים בעליה האוטו עושה שני רעשים שונים, אחד וון וון ואחד וווווווון?״ אל תשכח בבקשה שלאמא יש רישיון רק על רכב אוטומטי!

אני לא זוכרת כלום מגיל ארבע, אבל גם הזיכרון שלך הרבה יותר מפותח משלי. אני מקווה שביום שתהיה גדול מספיק לקרוא את זה תזכור שהיית ילד בן 4 מופלא עם מבט חכם ולב שמח, שהתרגשת מהעולם וריגשת אותנו בכל יום. תזכור שהתפקיד שהענקת לנו בנר שלישי של חנוכה, היום בו ״על הניסים ועל הנפלאות״ קיבל אצלנו פרשנות מציאותית, הוא תפקיד חיינו ואנחנו לעולם לא נפסיק להשתפר בו, למענך. ותזכור גם שעל אף הדמיון בינינו, ולמרות שאתה  אנחנו, אתה – אתה.

מכאן את נראית כמו ארץ נהדרת

בעוד שלושה שבועות נבוא לביקור בישראל, וזו הפעם הראשונה שלצד ההתרגשות יש גם חששות. ולא, זה לא בגלל המצב. המצב תמיד היה שם ותמיד יהיה שם, מאז שאני זוכרת את עצמי יש איזה שהוא מצב. או שזה סקאדים, או שזה קטיושות, או שזה אוטובוסים מתפוצצים, או שזה גראדים או שסתם יש בחירות.

הפעם זה בגלל שהילדים שלי כבר מספיק גדולים כדי להבין מה הם מפספסים.

ככל שהם גדלים השכבה הזו שאני רוקמת על עצמי כדי להגן עליהם בבועה הזו שאנחנו חיים בה הולכת ונפרמת. זו תופעה שאין לה הסבר, אבל שני דברים קורים לילדים קטנים שבאים לבקר בישראל: הראשון, הם מפתחים ביטחון ופורצים כל מחסום ביישנות קיים. הם מבינים בלי שנסביר להם מה זו משפחה, ומתמסרים לסבא, סבתא, דודים ובעיקר בני דודים בקלות מדהימה. בביקור האחרון שלנו בארץ היו לאיתמר את כל הנסיבות המקלות לא לזוז מאיתנו מטר. האמת היא שגם לא רצינו שיזוז מאיתנו. עם אוריה זה היה פשוט, הוא היה תינוק רך שהלך עם אמא שלו לכל מקום, ולא באמת הבין למה היא בוכה כל הזמן אבל זה לא מנע ממנו להפסיק לחייך. עם איתמר זה היה צריך להיות אחרת. הוא כבר היה גדול מספיק לשים לב שיום אחד סבתא נמצאת ויום אחד היא איננה ולא נראה אותה יותר, רק בתמונות. ופתאום בבית אחד נמצאים סבא דודי וסבתא שרונה, אבל הם לא מאותו סט, מה קורה פה? ולמה כל הזמן באים אנשים לבית ומחבקים את אבא ולמה רועי ויעלי לא הולכים לעבודה? לא ידענו להסביר כלום מזה, רק ידענו שהוא מבין הרבה יותר ממה שנדמה לנו. וידענו שילד בן שנתיים וקצת לא צריך להיות מוקף בשכול ואבל, אז סבתא שרונה סידרה תורנות בין כל החברות שלה וכל יום היא ואיתוש פגשו חברה אחרת ונסעו למקום חדש. פעם עם יעל לים, פעם עם נועה לסופר…זה הדהים אותנו. איך הוא ידע שאפשר לסמוך על האנשים האלה? הרי הוא לא מכיר אותם. הם אמנם חברים שלנו אבל הוא לא פגש אותם מעולם. ועדיין, הוא קלט מאיתנו שזה בסדר. ואז זה הכה בי, שדבר כזה יכול לקרות לנו רק בישראל, כי רק שם יש לנו מעגלים כאלה  שמקיפים אותנו ורק שם מכירים את הילדים שלנו גם בלי להכיר אותם, ואוהבים אותם רק כי הם שלנו.

הדבר השני שמאפיין ביקורים בישראל הוא קפיצה משמעותית בשפה. למרות שאנחנו מדברים רק עברית בבית ולמרות שכל החברים שלנו ישראליים, ביקור אחד בישראל הקפיץ את היכולות הוורבליות של איתמר לגבהים חדשים. לא יודעת להסביר את זה, אבל היום הילד שלי אמר לי שמשהו כואב לו בפילינגז, אז מבחינתי גם לא צריך הסבר, העיקר שהעברית תנטע שורשים איתנים.

מפחיד אותי שהם יגלו שבדצמבר יש שמש, שלירקות יש טעם, ואת המילקי. מפחיד אותי שהם יבינו שהחברים האלה הם בני הדודים שלהם, שהם חולקים איתם מורשת וגנים ושהצחוקים שהם יעשו איתם זה משהו שהם יזכרו לכל החיים. עובדה שאני זוכרת את הזמן שביליתי עם בני הדודים שלי כרגעים הכי טובים של הילדות שלי. ויותר מהכל, מפחידה אותי העובדה שבסוף הביקור נארוז מזוודות, נעלה על המטוס ושוב נהיה לבד, רק שהפעם יהיו שם גם רגשות אשמה ועיניים דומעות שישאלו למה אנחנו לא יכולים להישאר בישראל, עם כולם.

וידאו

שישים וקצת

כשהייתי בכיתה ב' אני ועוד ילדה מהכיתה החלטנו שהיא תבוא אלי אחרי הלימודים. לא חשבנו להודיע לאף אחד, פשוט בתמימות של ילדות בנות 7 רצינו לשחק ביחד. בדיעבד הסתבר שאף אחד לא ידע איפה היא וחצי מהרמה כבר היתה בכוננות. בערב אבא שלה הגיע לאסוף אותה ואנחנו נפרדנו בלי הרבה מושג מה התחולל מאחוריי הקלעים כששיחקנו בברביות. למחרת, יונה המורה זימנה את שתינו לשיחה ונזפה בנו. היום אני יודעת שהיא בטח קיבלה על הראש בתור המחנכת שלנו שלא שמה לב שבהסעה שלה יש ילדה אקסטרה, אבל אז בעיקר נבהלתי. אף פעם לא נזפו בי. לא בבית, ובטח לא בבית ספר. אני לא זוכרת שסיפרתי לך את זה, אולי כן, אבל בלילה שמעתי אותך מדברת איתה בטלפון ומעמידה אותה על מקומה. באותו רגע למדתי שגם מבוגרים טועים, ושלא תתני לאף אחד לרמוס אותי למרות שאני רק ילדה.
בשלהי החופש הגדול של כיתה ד' עמלתי במשך יום שלם על עיתון השכונה, עלון שהמצאתי במטרה לחלק אותו לילדים בשכונה שלנו (שלוש משפחות, מתוכן אחת זה אנחנו. פתאט). אני לא זוכרת מה אמרת כשחזרת מהעבודה והראיתי לך אותו, אבל למחרת אחרי הצהריים כשחזרתי הביתה מצאתי ארבעה עותקים מצולמים ומודפסים, כרוכים ומוכנים לחלוקה. הייתי אז בת 9 אולי, וכבר אז מיציתי דברים די מהר והתחלתי להכיר בעובדות החיים ולהבדיל בין פאדיחה למגה-פאדיחה גדולה, אז העלון מעולם לא חולק לשכנים, אבל אז למדתי שאת רואה בי כישרונות שלא ידעתי שקיימים בי, ושתמיד תתני לי את הכלים אבל לא תסללי במקומי את הדרך.
לבת המצווה שלי לקחת אותי ביחד עם גל לחנות הגדולה של סטימצקי וקנית לי כל ספר שביקשתי. לא תכשיטים, לא בגדים, לא בוק מקצועי, לא טיול לאמריקה. ספרים.
שנתיים אחר כך צילמת בוידאו את כל החברים מהכיתה שלי שבאו להיפרד לפני שטסנו לאמריקה. בסוף הסרטון רואים אותי פותחת מתנות ובוכה. היום אני מבינה שהמצלמה היתה שם בעיקר כדי להסתיר את הדמעות שלך. איזה אומץ היה לך, לעזוב הכל ולקחת אותנו לעולם חדש באמצע החיים. לתמלל לנו כל דבר בדרך ולצבוע בצבעים של שמיים אבל עם רגליים נטועות חזק בקרקע. הרבה צחוק אני זוכרת מהבית שלנו בסאמרסט, הרבה מאמץ מצידכם לעטוף אותנו, נתתם לנו להרגיש שאנחנו אמיצים וחזקים כשלמעשה אתם אלו שהתחילו חיים חדשים בארץ חדשה עם פחדים של הורים. ליווית אותי ליום הראשון בפרשמן קמפוס וצעדת איתי מרחק בלוק מהכניסה. שם אמרתי לך "עד כאן אמא. את לא נכנסת איתי". אני רק יכולה לתאר באיזה לב חרד וכבד חזרת הביתה, כמה דמעות בטח שפכת מדאגה לילדה שלך. שבועות לא הפסקתי לבכות, ישבתי שעות להכין שיעורי בית עם מילונים, חברים טלפוניים ופקסים של תרגום החומר הלימודי שקיבלנו מהארץ. יום אחד ראיתי אותך במסדרון בית הספר, מחכה עם גל ונדב לדבר עם היועצת שלי ולנסות לעזור לי. לא ראית שראיתי אותך, אבל כל כך הוקל לי. אמא פה, הכל יהיה בסדר. והכל היה בסדר. היה אפילו טוב. טוב מאד. וכשהסתגלנו לחיים, את התחלת לבנות את החיים שלך מחדש. בגיל 45, בלי שום תואר מהאוניברסיטה אבל עם ידע עצום ולב ענק, ביססת את מעמדך כדמות מפתח בעולם הוראת העברית. זכית בהכרה אדירה, בפרסים, במלגות, במאות ילדים שאוהבים ללמוד עברית, בזכותך. אני זוכרת נערה בוכיה נכנסת לכיתה שלך, לא מצליחה להוציא מילה מהפה מרוב בכי, ואת יושבת מולה, מרגיעה, מחבקת. מקשיבה. הילדה קמה, מנגבת את הדמעות, מחבקת אותך ויוצאת מהחדר, ואני שומעת אותה אומרת לחברות שלה בחוץ "I'm ok now, I was with Sharona". לפי המבט של החברות שלה אני מבינה שגם הן חושבות ששני החלקים של המשפט בעלי משקל זהה.
בלילה לפני שחזרת לבוסטון ואני נשארתי לבד בתל אביב, כתבת לי שלא אדאג. "גם את האוקיינוס אפשר לחצות ב12 שעות". אז לא דאגתי. תמיד ידעתי שאתם איתי, במרחק 12 שעות.
והנה את מנגבת לי את הדמעות בחדר המדרגות בטיומקין, לא מבטיחה לי הבטחות, פשוט מבינה בלי מילים שהלב שלי שבור לרסיסים קטנים ושהחיבוק שלך מחזיק אותי מלדרוך עליהם.
ואז חתונה, ופתאום אני כבר אמא בעצמי, וכשאיתמר בן שבוע אני מבינה איך העולם סובב, איך הקשר בין הורים וילדים והורים ונכדים הוא מה שמחזיק אותנו שפויים. ואני חושבת לעצמי שאת אוהבת אותי כמו שאני אוהבת את הילדים שלי. ואין מחשבה יותר טובה מזה, אף פעם לא תהיה.

אני כמעט בטוחה שהיית איתי ברוב הרגעים השמחים בחיי, ביחד עם עוד הרבה אנשים.

אני משוכנעת שהיית איתי בכל הרגעים הבאמת עצובים בחיי, רק את. אולי כשהשמיים נופלים, רק אמא נשארת להחזיק מטריה מעל הראש של הילדה שלה.

יום הולדת שמח אמא, תודה על כל הרגעים.

 

אהיה טובה אליך

כולם באים אליך בדרישות שתהיי טובה, מתוקה, קלה, של שלום, של בשורות טובות ושל בריאות. אני כאן כדי להגיד לך- שנה, אני אהיה טובה אליך. כי כשאת תגזרי את החוגר בעוד שנה, אני רוצה שתזכרי שאני לא ביקשתי ממך כלום, רק תשאירי לי את היקרים לי ותני לי להיות.

שנה, אני מפסיקה להתלונן בפנייך על מה שאין לי ומזכירה לעצמי שמה שיש לי זה הרבה יותר ממה שחלמתי שאי פעם יהיה לי. שנכון שהוא לא אומר ״אני אוהב אותך״ אבל אני רואה לו בעיניים.

שנה, אני עושה בשביל עצמי לפחות משהו אחד יצירתי בשבוע. ומחליטה שגם הגיע הזמן לעשות בשביל אחרים. כי אני יכולה, בלב שלם מאד. ולא רק בחומר, בעיקר ברוח.

שנה, החלטתי שאני מקנאה פחות, מבינה יותר שאנשים הם אחרים ממני ולא תמיד מעניין אותם לעשות את הדברים כדי שיתאימו לציפיות שלי.

שנה, אני לא אחייה אותך דרך אפליקציות. בינינו, אני צריכה רק שני לייקים בחיים, והם קוראים לי אמא. הם הכי שלי ואני הכי שלהם, בכל פעימות הלב וגם בשקט ביניהן. אני גם הולכת להיות הרבה יותר שם בשבילם. אני רוצה להפסיק להגיד כל כך הרבה ״רק שניה…אני רק מסיימת את זה ובאה…״ כי הם כבר תיכף מסיימים את זה והולכים לישון אצל החברה שלהם ותיכף חתונה ותיכף אני סבתא.

שנה, אני אתייחס לגוף שלי כאילו הוא שייך למישהי שאני מאד אוהבת. בכל זאת, גם בלי תואר בהנדסה אני מבינה שהוא החומרה והתוכנה הכי משוכללת שיש לי.

שנה, אני אהיה טובה אליך. עוד תראי. את תהיי ה-שנה.

 

 

תמונה

בעקבות האירועים

זה לקח לי רק 32 שנים וחצי, אבל סוף סוף הבנתי מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה. בדצמבר האחרון אוריה היה בן שנה ואיתמר היה בן 3, ועשינו להם מסיבה צנועה בבית עם החברים. היה לי ברור שגם המסיבה הזו כמו קודמותיה תהיה בנושא מוגדר, אבל הפעם איתמר כבר היה מספיק גדול כדי ממש להנות מזה. הוא היה אז הרבה יותר ביישן ואחד החששות שלי היה מהרגע שנשיר לו היום יום הולדת והוא יהיה כל כך נבוך שירצה פשוט להיעלם בחדר. לשמחתי ולהפתעתי, הוא עמד על כיסא, כולנו עמדנו מצדדיו ומאחוריו ושרנו, והוא פשוט הסתכל על העוגה.

היה לו בעיניים את המבט שהוא שומר לרגעים חשובים. מבט שזוכר כל פרט, עם הריסים הארוכים שבכל כמה שניות מכסים את העיניים, כמו לוחצים על save בתוך הראש שלו. השיניים העליונות שלו נשכו את השפה התחתונה מהתרגשות והידיים חיבקו זו את זו, אבל העיניים, העיניים לא משו מהנרות. זה היה לפני שמונה חודשים אבל אני זוכרת את זה בבירור כי ברגע ההוא הבנתי שאיתמר מבין שחוגגים אותו, והבנתי שהכיף הגדול של להכין להם את המסיבה היה כלום לעומת העובדה שעד היום בכל פעם שאנחנו עוברים ליד אתר בניה הוא אומר "זה כמו העוגה שלי ושל יה-יה!".

אני כבר ארבע שנים בבית עם הילדים שלי, ולחזור לעבודה תמיד הדאיג אותי. אני יכולה לשבת בישיבות ארוכות, לנהל צוות, להכין מצגות. יכולה. השאלה היא האם באמת אהנה מזה? כנראה שלא. אני אוהבת דברים יפים, ואוהבת לראות איך תמונה הופכת למציאות, ואוהבת לראות את העיניים הנוצצות של ילדי יום ההולדת כשהם רואים את העוגה שלהם בפעם הראשונה, ואיך ברצינות תהומית הם מחלקים את שקיות ההפתעה. ובעיקר אני אוהבת את הרעיון של לאהוב את העבודה שלי ולהתרגש כל יום מזה שאני מגשימה חלום.

אז בקרוב זה יהיה רשמי, יהיה לי עסק להפקת אירועים קטנים עם שם ואתר והכל, אבל עד שזה יקרה, הנה קצוות של חלומות משני ימי הולדת שהיה לי כבוד גדול לעצב ולהפיק.
תודה נגה שהזכרת לי שבעולם של ילדים לא צריך להתפשר, אפשר וצריך לרצות עוגה עם כל הנסיכות וכל הפוני-קטן ועם rainbow frosting, ושכנראה כולנו היינו צריכים להישאר בני 4 כדי ללמוד ליישב סכסוכים. תודה עומרי שדאגת שההורים שלך יזכירו לי שלצניעות אין גבול, רק יופי, ושזה כובש ממבט ראשון.
(ותודה דני על התמונות!)

DSC_4168

נושמת תל אביב

הגעתי אליך בגיל 17 אחרי 14 שנים בקיבוץ ו3 שנים באמריקה. נתת לי דירת שלושה חדרים ברחוב מלצ'ט שעלתה אז קצת פחות מ800 דולר. בפעם הראשונה בחיים הייתי לבד אבל לעולם לא נתת לי להרגיש בודדה. בקומת המרתף של תיכון אנקורי ברחוב טרומפלדור הושבת אותי בכיתה הכי הטרוגנית שאפשר לדמיין: יהודים, ערבים, הומואים, לסביות, דתיים, חילוניים, מחפשי תשובה, חוזרים בשאלה, קיבוצניקים, בני עשירים, בני פחות עשירים, רוסים, ואני. והסתדרנו, והיו צחוקים, וגדלנו להיות אנשים ונשבר לנו הלב והתרגשנו עם לידת הילדים ובכינו כשהבריאות הכשילה אחת משלנו.
העברת אותי חמש דירות קבע ועוד שתיים זמניות, לימדת אותי להכיר אותך ברגליים כי כל תל-אביבי יודע שחניה זה מותרות. ידעתי בדיוק איזה אוטובוס מגיע לאן ואיפה אפשר למצוא את הפרישייק הכי שווה בעיר ושהבורקס בקצה השוק הוא טעימה קטנה מגן עדן.
מימנת לי שכר דירה של שנים ובתמורה ביקשת שאלבש סינר ואאחוז מגש ואשרת אלפי אנשים במשמרות של שישי ערב שבת בוקר, ובעצם מה שבאת ללמד אותי הוא את סוד המלצרות הכמוס שרק מלצרים מכירים- מלצרים בתל אביב מרוויחים טיפים שאותם הם מוציאים במסעדות אחרות אחרי המשמרת. במילים אחרות, כל תל-אביב מלצרים זה לזה.
יש לך ריח של חופש ומדרכות מטונפות, יש בך את כל השעות של היום, וגשם וחום. ברחובות שלך הלכתי עם ילקוט וקלמר לבחינת בגרות, עם מדים ונשק, עם שמלת כלה ואז עם עגלה. בדירות שלך הרגתי ג׳וקים אימתניים, למדתי מה זה סטוץ, למדתי לשתות ולמדתי להרכיב ארון בעשר דקות. בים שלך הזלתי דמעות געגועים והשארתי את הלב שלי מפורק לרסיסים.
מול החדשות שלא מפסיקות לזרום מאז אתמול אני חושבת עליך ועל כל מי שאיבד בך ומצא אותך.
תנשמי תל אביב.
תנשמי.

"לא נרדמת תל אביב, נלחמת תל אביב
שוב באותו נתיב, ואין מי שיקשיב
והאורות סביב עוטפים את תל אביב, שוטפים את תל אביב
הולך בחשיכה, ואין לי מנוחה
ועל המדרכה את צעדי מרחיב
שואלת תל אביב, נושמת תל אביב, לא נרדמת תל אביב "

תמונה

סיבה למסיבה: יום הולדת מתוק ומוזהב

בסוף השבוע האחרון הגולדן בוי שלי חגג את יום ההולדת שלו והאירוע נחגג בשלושה אירועים מרכזיים: לראשונה מאז שאוריה נולד יצאנו לדייט, (כן!), המשפחה והחברים התגייסו והפליאו בברכות, עשינו צעד ענק בדרך לסכרת סוג 2.

את נושא המתנה והמסיבה, You're Golden, בחרתי מזמן. כל מי שמכיר את שי יסכים שמדובר בתופעה. למי שלא מכיר, אסכם בהשוואה פשוטה- ביום ההולדת שלו אמריקה עשתה היסטוריה בקביעתה שנישואים זה לאוהבים ריגרדלס להעדפותיהם המיניות = קשת בשמיים ובכל אמצעי מדיה אפשרי. ביום ההולדת שלי, לעומת זאת, ירד גשם. המסקנה ברורה.
בשנה שעברה עוד היינו עמוק בתוך ההלם והאבל הכבד על לכתה של אורנה, ולחגוג יום הולדת פשוט לא היה אפשרי. יש ימים כאלה שפשוט לא רוצים להתעורר ולחוש את הריק בכל נשימה. השנה החלטתי שהפיצוי חייב להגיע. It is so ordered.
פניתי לחברים ולמשפחה הקרובה בבקשה פשוטה: רוצה לשמח את שי. הברכות לא איחרו להגיע. חלקן השאירו אותי חסרת מילים, חלקן הדמיעו ופרטו בעדינות על נימי אהבתי, חלקן הצחיקו אך כולן הפליאו לדייק ולקלוע בדיוק לנושא המסיבה.

יום יצירה עם ג׳יימי, ובסופו כבר החזקתי בשלל מעטפות מוזהבות ובקופסה מלאה בממתקים זהובים.

בליל חמישי סידרתי את שולחן יום ההולדת וקיוויתי שאיתמר לא יחליט להתעורר בבוקר ולעשות ״ארט טיים״ עם מרקר אדום על כל המעטפות (היפ היפ הוריי לילד שלא יודע להחזיק טוש!). התלבטתי אם להוסיף מעטפה גם מאורנה, בכל זאת זה יכול להיות קצת קריפי ומבאס, אבל שיחה קצרה עם יעלי שכנעה אותי שזה לא הגיוני שהיא לא תהיה חלק מזה, ולמעטפה שלה הוספתי שני אימיילים שהיא כתבה לשי שתכליתם רלוונטית תמיד.

למחרת יום ההולדת הזמנו לביתנו הצנוע את כל החברים להרמת כוסית, ובתקרובת: מתוקים בלבד, כמו ששי אוהב, עם קריצות זהב.

זה לקח לי ארבעה ימים בין כביסות, ילדים, והחיים עצמם, אבל נהנתי מכל רגע! התמונות המדהימות הן פרי יצירתו של דני  (לחצו על הכותרת למתכון)

עוגיות פרח ריבה
עוגיות ופל ממולאות קרם
העוגיות קנויות וממולאות בקרם שוקולד לבן שנשאר מהקרמבו (הסכם עודפים 1). אלו עוגיות בטעם חמאתי ממכר ומרקם של גביע גלידה. יאם.

אלפחורס

קרמבו תוצרת בית
כדורי שוקולד
אמא שלי ויתרה בעונג על הסינר במטבח ביום שיותם הפך לשף מדופלם, אבל היא מחזיקה בשלושה מתכונים מנצחים: טחינה שלהתעלף, פסטו שלהתמכר, וכדורי שוקולד שלמות. הפעם שידרגתי אותם עם מעט מתערובת השוקולד-חמאה שנשארה לי מציפוי הקרמבו (הסכם עודפים 2):
מרסקים חבילת ביסקוויטים ומערבבים פנימה שלוש כפות קקאו וחצי כוס אבקת סוכר. ממיסים 100 גרם חמאה ומוסיפים לתערובת שמקבלת עכשיו צבע עמוק של שוקולד. בסוף מוסיפים בערך רבע כוס שמנת מתוקה (במתכון המקורי כתוב חלב, אבל תאמינו לי, שמנת מתוקה) או חצי כוס, או עד שהתערובת יציבה ודביקה. אם במקרה גם ציפיתם קרמבו באותו יום, תזרקו פנימה גם את השוקולד שנשאר לכם. יוצרים כדורים, מגלגלים בקוקוס, עולים השמיימה.

טארט שוקולד פיסטוק 

התכנון היה להכין טארט מושלם כמו ב"מתוקים שלי" (אם עוד לא ריירתם על הבלוג הזה, זה הזמן) אבל תכנונים לחוד ומציאות לחוד. יצאתי לסיבוב קטן בשכונה עם איתמר להפוגה בין העוגות וכשחזרתי חיכה לי מחזה מרהיב של תבנית פאי מפורקת וטארט שוקולד טעים אך שבור. מעז יצא מתוק (מתוק מלוח כזה עם פיסטוקים) ונזכרתי שיש לי קורצן עגול וגדול שאף פעם לא היה בשימוש, וכך, בלי להתכוון בכלל, יצאו טארטים אישיים שהרבה יותר מתאימים לסוג אירוע כזה.

עוגיות חמאה בזיגוג סוכר

אני משתמשת במתכון של גיל חובב מהספר ״מטבח משפחתי״, שהוא ספר מתכונים אבל הרבה הרבה יותר מזה. גיל חובב הוא נצר למשפחת בן-יהודה המפורסמת (אליעזר בן-יהודה הוא סבא רבא שלו) וגם נצר למשפחת קרייני רדיו (השעון הדובר ראומה אלדר? דודה שלו) וזה ספר המתכונים הכי מצחיק שתקראו אי פעם. באחריות. כל מתכון של עוגיות חמאה יכול להתאים פה. רויאל אייסינג (זיגוג סוכר) הוא מאד פשוט להכנה, וטובלים בו את העוגיות ואז דופקים אותן בעדינות על השיש עד שהוא מתיישר.

ריבועי לימון

 

המתכון שהשתמשתי בו יצא מאד לא מוצלח, אך נועה הכינה לי את העוגה ממתק הזו כשחזרתי מבית החולים עם אוריה, והיא השתמשה במתכון הזה ממתכונשיין.

סלט פירות
שום דבר מתוחכם פה, פשוט כפית פריזיאן וימבה כיף לילדים (גם להכין וגם לאכול).
מוס נוטלה
עוד מתכון פלא שקיבלתי מנועה, ״מוס״ משני רכיבים! שתי כוסות שמנת מתוקה שמקציפים לקצפת ומקפלים פנימה צנצנת נוטלה.
מלבי

פנקייקים ופירות יער

קבועים אצלנו במטבח, אלו הן לביבות 1,2,3: 1 ביצה, 2 כפות קמח מלא, 3 כפות יוגורט וחצי בננה מעוכה. מערבבים היטב ומלבבים על מחבת טפלון חמה.

כמו בכל אירוע משמעותי שאנחנו חוגגים רחוק רחוק מהמשפחה שלנו והחברים בארץ, גם פה היתה תחושה של החמצה וגעגוע, אבל כמו שכבר הזכרתי פעם, אלו גם הרגעים בהם החברים שלנו פה חובשים שני כובעים ומפצים על המרחק. תמיד אני שמחה להבין איזה כיף זה שיש לי חברים שמשלימים לי את התמונה הגדולה. יש לי סיבולת חום גבוהה, אבל אם חגי לא היה סוחב מאוורר בעלייה כנראה שהיום השרבי הראשון בסיאטל היה נגמר בעירוי נוזלים במיון. מסתבר שאני יכולה לתכנן מסיבת קינוחים שלמה, אבל מה שאנשים באמת צריכים בסופה זה כוס קפה, ואת זה אני לא יודעת לעשות, אז תודה שחר. האינטואיציה הנשית שהפגינו הבנות בחבורה, ג'יימי עם החיבוק ברגע הנכון, נועה עם המגש המושלם והפירגון האינסופי, ונגה שהצילה את חיי ואת הסיכוי שלי לנצח בתחרות הדיאטה ובאה באחת עשרה בלילה לקחת שאריות…You da real MVP. ואחרון ובאמת תמיד חביב, דני, שכל דבר יפה הופך לקסום מעבר לעדשת המצלמה שלו, ובשנתיים וחצי האחרונות לא היה אירוע שהוא לא תיעד לי באהבה ובהשקעה. אתם זהב.

קציצות בקר עם דלורית, שזיפים וג'ינג'ר

כשהחלטתי לעזוב את העבודה ולהפוך לאמא במשרה של 120% לא שיערתי כמה אוכל אצטרך להכין כל שבוע. ובטח לא העלתי על דעתי שמתישהו לכולנו ימאס מקציצות ברוטב עגבניות. ביום ראשון בערב קלטתי שאין לי שום דבר לשלוח עם איתמר לגן, ואחרי שהילדים נרדמו הייתי צריכה לאלתר ארוחה בעשר בלילה כשהסופר סגור.
**אזהרה, חשה בלבוסטה ועומדת להשתמש בביטוי השמור רק לבנות +50**
זרקתי למחבת כל מה שהיה לי בבית, התפללתי לחסד, ובליבי אמרתי ״לא נורא, בטוח שבאיטליה אמהות שולחות את הילדים עם קרקרים וגבינה לגן".

אממממה? הפתעה! מסתבר שדלורית זה דבר נפלא עם נחישות של פוליטקאי. היא תעשה הכל כדי למצוא חן. אם היא רק היתה מתקלפת יותר בנונשלנטיות כנראה שהייתי מכריזה עליה כירק מנצח. יחד עם שזיפים מיובשים, ג׳ינג׳ר ורכז רימונים (במקום לצחוק עלי שיש לי רכז רימונים בבית, לכו לקנות לכם אחד ותודו לי אחר כך) הם הרכיבו רוטב מתקתק בצבע משגע שעשה רק טוב לקציצות הבקר המאצ׳ואיסטיות שלי.

תערובת הקציצות:
1/2 קילו בשר בקר טחון
צרור כוסברה קצוצה
1 תפוח אדמה בינוני מגורר
1 גזר מגורר
1/2 בצל קצוץ
1/2 כוס פירורי לחם/פנקו
1 ביצה
מלח ופלפל

מערבבים את כל הרכיבים בקערה ומעבירים למקרר לחצי שעה.

לרוטב:
1/2 בצל חתוך לקוביות
1 דלורית חתוכה לקוביות
1 כף ג'ינג'ר טרי, פרוס לפרוסות בעובי בינוני
2 כפות רכז רימונים
10 שזיפים מיובשים
2 כוסות מים
מלח

אחרי שתערובת הקציצות עשתה שנ"צ במקרר, יוצרים קציצות ו"סוגרים" אותן במחבת רחבה ועמוקה עם מעט שמן חם. זה בסדר אם הן לא עשויות מבפנים, זה רק כדי שהן לא יתפרקו בתוך הרוטב וישמרו על צורה פחות או יותר מכובדת. מוציאים ומניחים על מגבת נייר לספיגת עודפי השמן.
מוסיפים עוד כף שמן למחבת ומטגנים קלות את הבצל. כדי לא להשתעמם אתם יכולים לגרד עם כף עץ את שאריות הקציצות מתחתית המחבת ולראות איך הן מלכלכות את הבצל, סוג של נקמה מתוקה על שנים של סבל שהוא גורם לנו. כשהבצל הופך לשקוף/מלוכלך אפשר להוסיף את הדלורית והג'ינג'ר, לערבב ולכסות את המחבת. אחרי שתי דקות מוסיפים שתי כפות של רכז רימונים (זה מאד סמיך) ומתלהבים מהריח! מוסיפים לדלורית המתקרמלת שתי כוסות מים, מכסים ומביאים לרתיחה על אש בינונית. אחרי עשר דקות בערך מוסיפים את הקציצות ומפזרים את השזיפים, מנמיכים את האש, מכסים ומחכים שעה עד שמוכן. אם אתם אוהבים רוטב סמיך במיוחד, השאירו עוד עשר דקות לא מכוסה.