תמונה

ארוחת בוקר ישראלית בגולה

בכלל לא תכננתי להכין פשטידה. רק חיפשתי תירוץ להשתמש בקעריות החדשות הפסטליות המהממות שהתעקשו לבוא איתי הביתה מקוסטקו. ארוחת בוקר קטנה עם כמה סלטים וזהו!
אז זהו. שלא.

ארוחת בוקר ישראלית זה משהו שאין לו אח ורע בעולם. בשנתיים שהיינו בHBS אני חושבת שהכנתי ארוחת בוקר מסורתית בערך פעם בחודש, בכל פעם בהזדמנות אחרת לאנשים אחרים, אבל כמעט תמיד זה כלל שקשוקה (להיט אצל אמריקאים!), סביח, לחמניות טריות, סלט ירקות קצוץ דק, טחינה, בורקסים ופעם אפילו הגדלנו לעשות והגשנו כוסות שוט עם חלב וכריות (היש דגני בוקר טעימים מכריות? אין). ואז נגמרו הלימודים והתחילו החיים, והפתעה! גם עכשיו לפחות פעם בחודש מזמינים או מוזמנים לארוחת בוקר, תמיד עם ישראלים ותמיד עם אוכל ישראלי ותמיד זה טעים ותמיד זה מרגיש בבית למרות שבואו נודה, אנחנו הכי רחוקים גאוגרפית מכנען.

אז הצחקתי אותי, כמה סלטים וזהו! פחחחח

הנה כמה רעיונות לאלו שמחפשים קצת גיוון בארוחת הבוקר הבאה שהם מארחים או מוזמנים אליה:

פשטירושם – הפשטידה שזמן ההכנה שלה כפול מזמן האכילה שלה
(אבל הו, היא שווה את זה, היא כל כך שווה את זה!)

הרעיון פשוט- במקום בצק מרפדים את תחתית התבנית ואת הדפנות בפרוסות תפוחי אדמה מטוגנות. מוסיפים בלילה של פשטידה שאוהבים ואופים! התפוחי אדמה נשארים רכים בזכות הנוזלים שבבלילה, יוצאת פשטידה מרשימה ומקורית שהיא ארוחה שלמה.

הנה המתכון שלי:
4 תפוחי אדמה מסוג russet (הארוכים) – קלופים וחתוכים. 2 לאורך, כך שירפדו את דפנות התבנית, ושניים לרוחב (פרוסות עגולות) לריפוד התחתית.
אפשר לטגן קלות במחבת עם שמן, אבל זכרו להוציא אותם לפני שהם קריספיים כי הם גם עוברים אפייה. לא ניסיתי אבל אני די בטוחה שאפשר גם לעשות את זה בתנור עם הרבה פחות שמן.
אחרי שמוציאים מהמחבת תנו להם טיפה לנוח, ככה הם הופכים ליותר נוחים ל"קיפול" ואפשר לסדר אותם בנוחות בתבנית קפיצית. הקפידו לסדר אותם כך שתהיה חפיפה של הפרוסות זו על זו, כדי למנוע דליפה של הבלילה (אחרת זה נדבק ואיזה באסה).
לבלילה:
3 ביצים
1.5 כוסות חלב/שמנת מתוקה (נחשו מה יותר טעים!)
4 כפות קמח מלא
2-3 כפות שמן
3 כפות קוטג' (ואם אתם בקטע של שחיתות, החליפו בריקוטה. יאמי!)
2 שקיות עלי תרד קצוצים
חצי כוס גבינת מוצרלה (לא חובה, זה בעיקר בשביל אפקט השיזוף של הפשטידה)
1 קישוא מגורר
מלח ופלפל שחור

מערבבים הכל בקערה ושופכים לתבנית תפוחי האדמה.

 

אופים 50 דקות בערך, עד שהפשטידה מתייצבת.
(אני ממליצה לשים את התבנית הקפיצית על מגש אפייה מרופד בנייר אפייה, למקרה שהתבנית הקפיצית שלכם לא ננעלת בצורה מושלמת)

חלה עם ריבת תאנים וגבינת ברי בתנור

סלט עגבניות, צנוניות, זיתים ומוצרלה
לא בכל יום תראו אותי משלבת ורוד ואדום ועוד גאה בזה, אבל בחייאת, זה פשוט כה יפה יחד! כל מה שצריך זה עגבניות בכל מיני צבעים, צנוניות, זיתים סגולים וגבינת מוצרלה. מעט מלח, בלסמי מצומצם מעל וכמה עלי בזיליקום והיידה.

 

 

עלי גפן משודרגים
אני די משוכנעת שאין לי מספיק סבלנות להכין עלי גפן לבד בבית. איזה מזל שמוכרים אותם מוכנים. בכלל, זו מנה שאני מרכיבה לגמרי בכוחות עצמי משלוש קופסאות שונות שאני קונה בטריידר ג'ו – שימורי עלי גפן, דיפ של כוסברה ועירית, וסוג של סלסת עגבניות (הם קוראים לזה bruschetta)

סביח מפואר
את הגרסה האליטיסטית הזו ראיתי באינסטגרם של עדי, שראתה את זה אצל מירית, שנשואה לבעז שהוא למעשה אחראי על הצילחות. אז תודה לכם :)

אז נכון שהקעריות מהממות?!

תמונה

בעקבות האירועים

זה לקח לי רק 32 שנים וחצי, אבל סוף סוף הבנתי מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה. בדצמבר האחרון אוריה היה בן שנה ואיתמר היה בן 3, ועשינו להם מסיבה צנועה בבית עם החברים. היה לי ברור שגם המסיבה הזו כמו קודמותיה תהיה בנושא מוגדר, אבל הפעם איתמר כבר היה מספיק גדול כדי ממש להנות מזה. הוא היה אז הרבה יותר ביישן ואחד החששות שלי היה מהרגע שנשיר לו היום יום הולדת והוא יהיה כל כך נבוך שירצה פשוט להיעלם בחדר. לשמחתי ולהפתעתי, הוא עמד על כיסא, כולנו עמדנו מצדדיו ומאחוריו ושרנו, והוא פשוט הסתכל על העוגה.

היה לו בעיניים את המבט שהוא שומר לרגעים חשובים. מבט שזוכר כל פרט, עם הריסים הארוכים שבכל כמה שניות מכסים את העיניים, כמו לוחצים על save בתוך הראש שלו. השיניים העליונות שלו נשכו את השפה התחתונה מהתרגשות והידיים חיבקו זו את זו, אבל העיניים, העיניים לא משו מהנרות. זה היה לפני שמונה חודשים אבל אני זוכרת את זה בבירור כי ברגע ההוא הבנתי שאיתמר מבין שחוגגים אותו, והבנתי שהכיף הגדול של להכין להם את המסיבה היה כלום לעומת העובדה שעד היום בכל פעם שאנחנו עוברים ליד אתר בניה הוא אומר "זה כמו העוגה שלי ושל יה-יה!".

אני כבר ארבע שנים בבית עם הילדים שלי, ולחזור לעבודה תמיד הדאיג אותי. אני יכולה לשבת בישיבות ארוכות, לנהל צוות, להכין מצגות. יכולה. השאלה היא האם באמת אהנה מזה? כנראה שלא. אני אוהבת דברים יפים, ואוהבת לראות איך תמונה הופכת למציאות, ואוהבת לראות את העיניים הנוצצות של ילדי יום ההולדת כשהם רואים את העוגה שלהם בפעם הראשונה, ואיך ברצינות תהומית הם מחלקים את שקיות ההפתעה. ובעיקר אני אוהבת את הרעיון של לאהוב את העבודה שלי ולהתרגש כל יום מזה שאני מגשימה חלום.

אז בקרוב זה יהיה רשמי, יהיה לי עסק להפקת אירועים קטנים עם שם ואתר והכל, אבל עד שזה יקרה, הנה קצוות של חלומות משני ימי הולדת שהיה לי כבוד גדול לעצב ולהפיק.
תודה נגה שהזכרת לי שבעולם של ילדים לא צריך להתפשר, אפשר וצריך לרצות עוגה עם כל הנסיכות וכל הפוני-קטן ועם rainbow frosting, ושכנראה כולנו היינו צריכים להישאר בני 4 כדי ללמוד ליישב סכסוכים. תודה עומרי שדאגת שההורים שלך יזכירו לי שלצניעות אין גבול, רק יופי, ושזה כובש ממבט ראשון.
(ותודה דני על התמונות!)

DSC_4168

תמונה

סיבה למסיבה: יום הולדת מתוק ומוזהב

בסוף השבוע האחרון הגולדן בוי שלי חגג את יום ההולדת שלו והאירוע נחגג בשלושה אירועים מרכזיים: לראשונה מאז שאוריה נולד יצאנו לדייט, (כן!), המשפחה והחברים התגייסו והפליאו בברכות, עשינו צעד ענק בדרך לסכרת סוג 2.

את נושא המתנה והמסיבה, You're Golden, בחרתי מזמן. כל מי שמכיר את שי יסכים שמדובר בתופעה. למי שלא מכיר, אסכם בהשוואה פשוטה- ביום ההולדת שלו אמריקה עשתה היסטוריה בקביעתה שנישואים זה לאוהבים ריגרדלס להעדפותיהם המיניות = קשת בשמיים ובכל אמצעי מדיה אפשרי. ביום ההולדת שלי, לעומת זאת, ירד גשם. המסקנה ברורה.
בשנה שעברה עוד היינו עמוק בתוך ההלם והאבל הכבד על לכתה של אורנה, ולחגוג יום הולדת פשוט לא היה אפשרי. יש ימים כאלה שפשוט לא רוצים להתעורר ולחוש את הריק בכל נשימה. השנה החלטתי שהפיצוי חייב להגיע. It is so ordered.
פניתי לחברים ולמשפחה הקרובה בבקשה פשוטה: רוצה לשמח את שי. הברכות לא איחרו להגיע. חלקן השאירו אותי חסרת מילים, חלקן הדמיעו ופרטו בעדינות על נימי אהבתי, חלקן הצחיקו אך כולן הפליאו לדייק ולקלוע בדיוק לנושא המסיבה.

יום יצירה עם ג׳יימי, ובסופו כבר החזקתי בשלל מעטפות מוזהבות ובקופסה מלאה בממתקים זהובים.

בליל חמישי סידרתי את שולחן יום ההולדת וקיוויתי שאיתמר לא יחליט להתעורר בבוקר ולעשות ״ארט טיים״ עם מרקר אדום על כל המעטפות (היפ היפ הוריי לילד שלא יודע להחזיק טוש!). התלבטתי אם להוסיף מעטפה גם מאורנה, בכל זאת זה יכול להיות קצת קריפי ומבאס, אבל שיחה קצרה עם יעלי שכנעה אותי שזה לא הגיוני שהיא לא תהיה חלק מזה, ולמעטפה שלה הוספתי שני אימיילים שהיא כתבה לשי שתכליתם רלוונטית תמיד.

למחרת יום ההולדת הזמנו לביתנו הצנוע את כל החברים להרמת כוסית, ובתקרובת: מתוקים בלבד, כמו ששי אוהב, עם קריצות זהב.

זה לקח לי ארבעה ימים בין כביסות, ילדים, והחיים עצמם, אבל נהנתי מכל רגע! התמונות המדהימות הן פרי יצירתו של דני  (לחצו על הכותרת למתכון)

עוגיות פרח ריבה
עוגיות ופל ממולאות קרם
העוגיות קנויות וממולאות בקרם שוקולד לבן שנשאר מהקרמבו (הסכם עודפים 1). אלו עוגיות בטעם חמאתי ממכר ומרקם של גביע גלידה. יאם.

אלפחורס

קרמבו תוצרת בית
כדורי שוקולד
אמא שלי ויתרה בעונג על הסינר במטבח ביום שיותם הפך לשף מדופלם, אבל היא מחזיקה בשלושה מתכונים מנצחים: טחינה שלהתעלף, פסטו שלהתמכר, וכדורי שוקולד שלמות. הפעם שידרגתי אותם עם מעט מתערובת השוקולד-חמאה שנשארה לי מציפוי הקרמבו (הסכם עודפים 2):
מרסקים חבילת ביסקוויטים ומערבבים פנימה שלוש כפות קקאו וחצי כוס אבקת סוכר. ממיסים 100 גרם חמאה ומוסיפים לתערובת שמקבלת עכשיו צבע עמוק של שוקולד. בסוף מוסיפים בערך רבע כוס שמנת מתוקה (במתכון המקורי כתוב חלב, אבל תאמינו לי, שמנת מתוקה) או חצי כוס, או עד שהתערובת יציבה ודביקה. אם במקרה גם ציפיתם קרמבו באותו יום, תזרקו פנימה גם את השוקולד שנשאר לכם. יוצרים כדורים, מגלגלים בקוקוס, עולים השמיימה.

טארט שוקולד פיסטוק 

התכנון היה להכין טארט מושלם כמו ב"מתוקים שלי" (אם עוד לא ריירתם על הבלוג הזה, זה הזמן) אבל תכנונים לחוד ומציאות לחוד. יצאתי לסיבוב קטן בשכונה עם איתמר להפוגה בין העוגות וכשחזרתי חיכה לי מחזה מרהיב של תבנית פאי מפורקת וטארט שוקולד טעים אך שבור. מעז יצא מתוק (מתוק מלוח כזה עם פיסטוקים) ונזכרתי שיש לי קורצן עגול וגדול שאף פעם לא היה בשימוש, וכך, בלי להתכוון בכלל, יצאו טארטים אישיים שהרבה יותר מתאימים לסוג אירוע כזה.

עוגיות חמאה בזיגוג סוכר

אני משתמשת במתכון של גיל חובב מהספר ״מטבח משפחתי״, שהוא ספר מתכונים אבל הרבה הרבה יותר מזה. גיל חובב הוא נצר למשפחת בן-יהודה המפורסמת (אליעזר בן-יהודה הוא סבא רבא שלו) וגם נצר למשפחת קרייני רדיו (השעון הדובר ראומה אלדר? דודה שלו) וזה ספר המתכונים הכי מצחיק שתקראו אי פעם. באחריות. כל מתכון של עוגיות חמאה יכול להתאים פה. רויאל אייסינג (זיגוג סוכר) הוא מאד פשוט להכנה, וטובלים בו את העוגיות ואז דופקים אותן בעדינות על השיש עד שהוא מתיישר.

ריבועי לימון

 

המתכון שהשתמשתי בו יצא מאד לא מוצלח, אך נועה הכינה לי את העוגה ממתק הזו כשחזרתי מבית החולים עם אוריה, והיא השתמשה במתכון הזה ממתכונשיין.

סלט פירות
שום דבר מתוחכם פה, פשוט כפית פריזיאן וימבה כיף לילדים (גם להכין וגם לאכול).
מוס נוטלה
עוד מתכון פלא שקיבלתי מנועה, ״מוס״ משני רכיבים! שתי כוסות שמנת מתוקה שמקציפים לקצפת ומקפלים פנימה צנצנת נוטלה.
מלבי

פנקייקים ופירות יער

קבועים אצלנו במטבח, אלו הן לביבות 1,2,3: 1 ביצה, 2 כפות קמח מלא, 3 כפות יוגורט וחצי בננה מעוכה. מערבבים היטב ומלבבים על מחבת טפלון חמה.

כמו בכל אירוע משמעותי שאנחנו חוגגים רחוק רחוק מהמשפחה שלנו והחברים בארץ, גם פה היתה תחושה של החמצה וגעגוע, אבל כמו שכבר הזכרתי פעם, אלו גם הרגעים בהם החברים שלנו פה חובשים שני כובעים ומפצים על המרחק. תמיד אני שמחה להבין איזה כיף זה שיש לי חברים שמשלימים לי את התמונה הגדולה. יש לי סיבולת חום גבוהה, אבל אם חגי לא היה סוחב מאוורר בעלייה כנראה שהיום השרבי הראשון בסיאטל היה נגמר בעירוי נוזלים במיון. מסתבר שאני יכולה לתכנן מסיבת קינוחים שלמה, אבל מה שאנשים באמת צריכים בסופה זה כוס קפה, ואת זה אני לא יודעת לעשות, אז תודה שחר. האינטואיציה הנשית שהפגינו הבנות בחבורה, ג'יימי עם החיבוק ברגע הנכון, נועה עם המגש המושלם והפירגון האינסופי, ונגה שהצילה את חיי ואת הסיכוי שלי לנצח בתחרות הדיאטה ובאה באחת עשרה בלילה לקחת שאריות…You da real MVP. ואחרון ובאמת תמיד חביב, דני, שכל דבר יפה הופך לקסום מעבר לעדשת המצלמה שלו, ובשנתיים וחצי האחרונות לא היה אירוע שהוא לא תיעד לי באהבה ובהשקעה. אתם זהב.

תמונה

אוכל שלוקחים לדרך

ממוריאל דיי נחגג השנה בסופ"ש שאחרי שבועות. לקח לי זמן להתרגל לקרוא ליום הזיכרון כאן חג. בשנה הראשונה זה נשמע לי מתריס. בשנה השניה – הזוי. בשנה השלישית כבר קניתי בסיילים הכי שווים שיש. סבתא של שי (רק בריאות לשולה!) נוהגת לומר "לטוב מתרגלים מהר" ואכן החגים באמריקה נחגגים בכל טוב: חופש ביום שני (סופ"ש ארוך), סיילים בחנויות, הייתי ממשיכה אבל זה באמת השיא.
בזמן שבישראל כל הצמחונים נגעו בשמיים, הפשטידודות עמלו במטבח והמלבי שטף את הרחובות (מנוולים!), אנחנו חברנו למשפחה הכי זורמת על הפלנטה ושמנו פעמינו אל עבר הפארק הלאומי "אולימפיק". חלוקת התפקידים בחבורה היא כדלהלן:
שי ונועה – הוגים, מפיקים, מפיקים בפועל. תחומי אחריות: מנהלי אטרקציות, משא ומתן עם מקומות לינה, תפעול לוגיסטי.
דני – "זוקו אירועים, מצלמים ונהנים" תחומי אחריות: צילום, עריכה, הפצה, פירסום ויח"צ.
תום – מדי פעם עונה ב"כן/סבבה/חחחח" בווטסאפ, תחומי אחריות: להגיע לטיול ולקטר כמה שפחות.
הפעם מש"קית החוי"ה שלנו קבעה: מביאים את כל האוכל מהבית. (זאת לאחר שהתברר שנישן בעיירה שאין בה כלום). אני האחרונה להתווכח עם אישה אחרי לידה, אוכל מהבית איט איז!
אז מה לוקחים כדי להאכיל 4 מבוגרים ו3 ילדים, שלא דורש קירור מתמיד ושיחסית נוח לאכול, ואם אפשר שגם יהיה בריא? רעיונות כאן:

מאפינס בננה-טחינה: בריאות בגביע נייר


את המתכון הזה המצאתי כדי לגוון לאיתמר את ארוחות הבוקר. יום אחד לקראת סוף ההריון עם אוריה הכנתי אותן, הן יצאו נמוכות מתמיד אבל איתמר עדיין אכל אותן, ואכל, ואכל, וביקש עוד, ועוד, וכל כך הייתי מבסוטה מעצמי שרק אחרי שהורדתי אותו בגן הבנתי ששכחתי לשים טחינה ושהוא ביקש עוד כי הוא היה רעב ולא בגלל שאני אופה מחוננת. (כן, למעשה אפיתי רסק תפוחים עם בננה וקוקוס) מאז שכללתי אותן ואני מקפידה לשים טחינה, ובכלל לשים לב לכל מיני דברים (ילדים רעבים וכו').

מאפינס בננה-טחינה (5 יחידות)
1 בננה בשלה, מעוכה
1/2 כוס רסק תפוחים
1/2 כוס טחינה גולמית
1/4 כוס קוקוס טחון
1/4 כוס קמח שקדים

מי שאלרגי לאגוזים וחבריהם, אפשר לוותר על קמח השקדים, רק קחו בחשבון שהמאפינס יצאו קצת פחות שאפות (מבחוץ) וקצת יותר לחות (מבפנים).
מערבבים את כל הרכיבים, מעבירים לתבנית מאפינס ואופים כ35 דקות בחום בינוני. אפשר להוסיף כל העולה על רוחכם: חמאת שקדים, אוכמניות, תותים, תמרים, אגוזים, תפוחים…כדאי לשמור בקופסה אטומה לא יותר מיומיים (אצלנו הן נגמרות הרבה קודם).

פסטו-פיסטוק
לטוב מתרגלים מהר, ובמיוחד אם יש בזה פיסטוקים. אין דבר שיכיל פיסטוק ולא יהיה טעים. פשוט אין.

100 גר' עלי בזיליקום שטופים, מיובשים, ירוקים, חתיכים, לבושים יפה!
1/3 כוס פיסטוקים קלויים (אם מומלחים אפשר לוותר על המלח במתכון)
1/3 כוס צנוברים
3 שיני שום
1/2 כוס שמן זית
1/2 כפית מלח

את כל הוונדרפול הזה מכניסים למעבד מזון, וזהו. אני אוהבת להוסיף את השמן רק אחרי כמה סיבובים, אבל זה רק בגלל שיש לי יד קלה על בקבוק השמן וזה מאפשר לי לשלוט בכמויות.

טעים עם פסטה, טעים עם רביולי תרד, טעים על קרקר עם גאודה עיזים, אבל הכי טעים בכפית.

לביבות קישואים ונענע
יש שני דברים שקשה לי בלעדיהם מאד באמריקה: פרוזן יוגורט במחיר מופקע, ונענע. על הפרוזן יוגורט עוד נדבר, אבל הנענע- מה קשה בלמכור בסופר נענע בריח של נענע?! עדיין לא מצאתי את האחת, אבל בינתיים אני מסתפקת בעציץ הנענע שלי שלמרבה ההפתעה ממשיך להצמיח עוד ועוד עלים. אז אני מכינה עוד ועוד לביבות לאוריה, שלא כל כך אוהב ירקות חיים, אבל חוגג על לביבות כאילו חנוכה זה כל השנה.

2 קישואים מגוררים (עם הקליפה)
1 תפוח אדמה בינוני מגורר (בלי הקליפה)
1/2 בצל קצוץ דק
1 ביצה
1-2 כפות שמן קנולה
3 כפות קמח מלא
2 כפות עלי נענע קצוצים (או עוד אם אתם לא מתקמצנים על הנענע שלכם)

מערבבים את הכל ומסדרים בתלוליות על תבנית מרופדת בנייר אפייה. מכיוון שיש שמן בלביבות, אין צורך לשמן את נייר האפייה, אבל אם אתם בקטע של להרגיש שאתם אוכלים בריא בזמן שבעצם זה לא ממש ככה- שמנו away. אופים בחום בינוני-גבוה בערך 20 דקות מכל צד או עד שהלביבות מזהיבות ולוחשות לכם "תוציאו אותנו".

 

עכשיו תהיו חברים ואל תספרו לי מה אכלתם בארוחת שבועות.

תמונה

פרופורציות זה לא ויטמינים 

זה התחיל מנסיעת עבודה תמימה של שי ללוקסמבורג למשך שבוע (הוא יגיד שזה היה רק ארבעה ימי עבודה, והוא צודק, אבל כשגרים בסוף העולם מבזבזים יומיים לכל כיוון רק על טיסות). כמובן שלאיתמר היה חופש מהגן גם בשבוע הזה ואוריה הוציא טוחנות. כששי חזר בלי מתנות אבל עם כאבי שיניים, ייעפת דרגה 3 , חום וקופסת טישו הבנתי שהפאן רק מתחיל ומכיוון שאני אישה מאד מתחשבת מיד קבעתי עם חברה לסושי כי ידעתי שלמחרת לא רק שאני חוזרת לבסיס, אלא גם סוגרת 28 וגם יש לי ביקורת אכ״א. אני שונאת את זה שאני צודקת.
משם המשכנו לסבב טיסות (לא שלי, אני נשארתי לנגב נזלת בבית), עוד שיניים, וירוס בטן, 40 חום של אוריה, שלוש עקירות שיני בינה (לא שלי, אני את החוכמה שלי לא מוכרת בעבור חופן פרוקסט) סיבוך של העקירה וביקור במיון עם איתמר שבדק יותר מדי מקרוב מי מנצח בקרב עם הבלנדר (1:0 לבלנדר). שפל של כל הזמנים בבית דביר!!! ואז היה מתוכנן לנו טיול שקבענו לפני חודשיים עם אבא של שי, והדבר הלפני אחרון שרציתי לעשות היה לארוז לשבוע ולשבור לילדים עוד פעם את השגרה. (הדבר האחרון היה לבשל לליל הסדר). שיקלול מהיר של האופציות שלי גילה שאין מצב שאני מסכנת את היחסים שלי עם אבא של שי, וכך נגה זכתה בכבוד המפוקפק של להאכיל את כל השכונה בערב פסח ואני הלכתי לארוז.

לא היה לי כוח לטיול הזה, רציתי פשוט לחזור לשגרה שלי אחרי שישה שבועות של שגעת. אבל ברגע שהילדים בפיקוד אבא שלהם הלכו לשים את כל הדברים באוטו פתאום שמעתי את הנשימות של עצמי ופייר? התגעגעתי. עד כדי כך התמסטלתי מזה שגם שבוע באוטו אחד עם ארבעה גברים הרגיש כמו ספא.

נחתנו בלאס וגאס והוכחנו לעולם ששני מבוגרים מסוגלים לסחוב מזוודה גדולה, מזוודה קטנה, שני כסאות בטיחות, מיטה מתקפלת, עגלה ושני ילדים. אוריה, שעד עלייתנו לשאטל שיקח אותנו למלון היה זעפן כמו פקיד דואר במשמרת שישי בבוקר, תפס מקום טוב ליד החלון וברגע שעינייו קלטו את הסטריפ ידענו שהילד הזה נולד כדי לעשות רוקנרול.

איפה הבחורות?!

למחרת פגשנו את סבא דודי, עצרנו לדקות ספורות בהובר דאם ועברנו את הגבול למדינת אריזונה בדרכנו אל הגרנד קניון. המקום מרשים, אבל בדיעבד היה הרבה יותר שווה לעשות טיסה בהליקופטר מעל כי הקניון עצמו לא מרהיב ביופיו אבל פשוט עצום מימדים.

למחרת המשכנו לאנטילופ קניון, המוכר פחות אך היפה מכולם, לדעתי. הקניון נמצא ב״אומת הנאווחו״, אותה שמורה אינדיאנית מפורסמת. מעניין הביטוי הזה ״אומת הנאווחו״. הם למעשה חצי אוטונומיה בתוך ארצות הברית והם כפופים לחוקים הפדרליים של ארצות הברית, לחוקים של מדינת אריזונה, וגם לחוקיי המשפט השבטיים שלהם. אי אפשר להגיע לקניון ברכבים פרטיים אלא רק בסיורים מודרכים של משפחה מהשבט. מחיר הסיור כולל נסיעה בג׳יפ פתוח, שזו חוויה בפני עצמה לילדים, וליווי צמוד של מדריך שהוא גם צלם וגם יודע איפה צריך לעמוד כדאי לתפוס את הרגע. כל הסיפור זה שעה וחצי אבל המראות הם נצחיים. כמובן חשוב לזרוק את הילדים על אבא שלהם בזמן הסיור (אחד במנשא ואחד על הכתפיים-נוסחה בדוקה ומוצלחת).

משהו במקום הזה הדהים אותי. לא הצלחתי להחליט אם אני נמצאת במקום סגור או פתוח, אפל או מואר, כתום או סגול. זה הרגיש כמו להיכנס לתוך אגדה. הסתובבתי שם לצערי רק חצי מרוכזת, אבל היה שם משהו רוחני. יצאתי משם עם תחושה מרוממת של התפעמות מהטבע, או מאלוהים, או ממה שזה לא יהיה שגדול ממני כל כך ורגוע ממני בהרבה.

במרחק לא רב משם נמצא הHorseshoe bend, עוד מחזה מרהיב אך הפעם של פיתול נהר הקולורדו. ההליכה למקום קלה ולא ארוכה במיוחד, אבל מכיוון שהאזור לא מגודר ומדובר בגובה פלצות (ופחד אלוהים אם מתקרבים קצת יותר מדי לקצה כדי לצלם, גם אם מהמותניים תופס אתכן שיריונר) לא מומלץ להגיע עם ילדים קטנים/לא ממושמעים במיוחד.

באדיבות סבא dude ששמר על איתמר ואוריה באוטו, אנחנו יצאנו לדייט בן 25 דקות בו שוב הוכח לי שלא משנה כמה אנחנו הנשים נשתדל, תמיד לגברים יהיה יותר קל בעולם ולו רק בגלל העובדה שהם מסוגלים להשתין בכל מקום! סעממממק! אז לא, אין שם שירותים. וכן, הדייטים שלנו בדרך כלל יותר רומנטיים.

את היום סיימנו במסעדת ברביקיו מקומית בעיירה פייג'. אותנטית לגמרי, אבל אוכל בינוני. בזמן שחיכינו לאוכל שלנו פתאום קלטתי את איתמר, ביישן בדרך כלל, מטפס על במה גדולה שנמצאת בחצר המסעדה, מול עשרות אנשים, ומתחיל לרקוד באושר. מה שלצאת מהשגרה עושה לילדים!

למחרת אנחנו חוצים את הגבול למדינת יוטה ומגיעים לקניון ברייס: ארגז החול הפרטי של אלוהים. זה פשוט נראה כאילו ברגעי "שעמום" יד אלוהית עשתה טיפטופים בחול, אבל למעשה מדובר במבנים גאולוגיים שנקראים "הודוס", שנוצרו בעקבות סחיפה של סלעים (וגם קרח, רוח ומים ששחקו אותם).

הקניון גבוה מעל פני הים, בערך 9,000 רגל, ומושלג בחלקו. יש רוחות אבל המסלול שעשינו בסך הכל ידידותי לילדים ובקיץ בטח גם לעגלות.

שישה-עשר קילו על הכתפיים בשלג בגובה 9,000 רגל והחוצפן הקטן עוד מעז להשתיק אותי כשאני מתנשפת

מאד קשה לתפוס בתמונה כמה המקום הזה עוצר נשימה. הכתום של הסלעים, השלג על הקרקע, הצמחייה הירוקה והשמיים הכחולים הם כל מה שיצירת אומנות צריכה. כשהייתי ילדה כבר ביקרתי כאן (בזריחה! לא פחות!) אבל ללא ספק המחזה מרהיב בכל פעם מחדש. 

את היום האחרון לטיול העברנו בקניון ציון, או הזאיון קניון בעגה המקומית. הוא נקרא כך כי ידידינו המורמונים הגיעו אליו לאחריו שנרדפו על ידי כל וראו בו את הארץ המובטחת. כאן דווקא הפרטים הקטנים של צבע, אור וחומר פחות דומיננטיים, אבל העוצמה של הפארק מטורפת.

נהר הוירג'ן שזורם באמצע הקניון

בכל פעם שמרימים את הראש רואים צוקים רמים, איתניים, ולעיתים אף בוכיים

 בפארק הזה אפשר להעביר בכיף כמה ימים שלמים, יש כאן מסלולי טיול לכל איש, אישה, צאן וטף. ראינו גם מטפסי הרים על אחד מהצוקים. המקום מאורגן בצורה מופתית, עם קווי אוטובוס שמגיעים לכל נקודת יציאה למסלול, מדריכים, חנויות לציוד טיולים וכולי. אפשר להתנייד עם עגלה, והכי כיף פשוט להעמיס ילד אחד בעגלה ואחד על הגב ולתת לאבא לעשות מד"ס בזמן שאנחנו הולכים בניחותא.

בלילה האחרון של הטיול שלנו יהודי כל העולם התכנסו סביב שולחן הסדר, ואנחנו הלכנו למסעדה. בשנה הקודמת בערב ליל הסדר היינו בתחילתו של מסע הפרידה שלנו מאורנה, יושבים רועדים מפחד במטוס עם שני ילדים קטנטנים שתלשו אותם מהמיטה באמצע הלילה, מתפללים שהמטוס כבר ינחת וגם מתפללים שרק ימשיך לשוט בין העננים כדי שלא נצטרך להתחיל את מסע הפרידה האינסופי הזה. השנה בחרנו להיאחז כמה שפחות במציאות ולברוח למקומות רחוקים. לא היו הרבה מילים בערב הזה אבל היו שם מחשבות כבדות ועיניים רטובות ולב מתגעגע. כשהשקנו כוסות אבא של שי אמר את הדבר היחידי שעוד אפשר לבקש: שיהיו לנו חגים יותר שמחים.

בלילה, במיטה של המלון, הסתכלתי בתמונות שבמצלמה ושמחתי שסמכתי על המשפחה שלי שיעשו לי גוד טיימס בתקופה המתישה הזו. ושמחתי שזכיתי לראות את המראות הנפלאים והצבעים העמוקים ואת הילדים שלי שוברים שגרה בסטייל. ושמחתי שאנחנו ביחד, בריאים, הולכים על שתי רגליים, בדרך אל האושר. ושמחתי שלרגע קצר מדי יצאתי מעבדות לחירות והפסקתי לחשוב רק על החיים הקטנים שלי ונתתי לטבע לקבל אותי בקטנותי כמו שהוא מקבל גם שטפונות, הוריקנים ושריפות- בחיבוק מנחם של אחד שיודע שהכל יעבור ויצמח מחדש. הוא קיבל אותי בפרופורציות ונתן לי כאלה בחזרה.

למחרת כבר חזרנו לחיים הפשוטים והרגילים שלנו. מאז כבר עברו שבועיים והמחשבה החדה והמדוייקת ההיא כבר מתחילה להתערפל. איזה באסה שפרופורציות זה לא ויטמינים שמקבלים פעם ביום. נותר לי רק להביט בתמונות ולהיאחז חזק בגודלו של הגרנד קניון, בהרמוניה של האנטילופ, בפייסנותו של נהר הקולורדו, במבט על פניו של שי כשראה את ברייס קניון נפרש תחתיו ובצחוק המתגלגל של אוריה ואיתמר כשניסו לזרוק אבנים לתוך המים בזאיון, ולהתנחם שהם בטח לא יזכרו את הטיול הזה אבל אני לעולם לא אשכח אותו.