לפעמים אני יכולה להרגיש בגוף זיכרון מהעבר. למשל להרגיש דגדוג בכף הרגל ולהיזכר שהלכתי יחפה כמעט כל הילדות וידעתי בעיניים עצומות מה זה כביש חם ומה זה תלתן ומתי יש את החלק החדש במדרכה שמובילה לחדר אוכל.

או להרגיש בנחיריים ריח אורנים של נוזל ניקוי לרצפה בצבע כחול זוהר ולדעת שזו אמא שלי שבסוף היום שוטפת את הבית ושוטפת מחשבות. ומחר אני אקום, כבכל בוקר, לבית נקי ומסודר ולמחשבות נקיות ומסודרות, ולא משנה כמה פעמים בחיים שטפתי את הרצפה בסוף היום, אף פעם לא הצלחתי לנקות ככה את הראש שלי ממחשבות כמו שאמא שלי הצליחה לעשות דרך קירות ובלטות מבריקות.

או לשמוע שיר של jewel ולהרגיש שוב כמו בנסיעה ההיא בקיץ 1997, בוואן גדול שאסף אותנו משדה התעופה והסיע אותנו ברחבי בוסטון, ובעיניים של ילדה בת 14 מקיבוץ ברמת הגולן העולם לעולם לא נראה גדול כל כך, ומפחיד כל כך.

או לראות ממש בבירור איך השמש נכנסת דרך המרפסת וצובעת באור רך את הרצפה המנומשת של הדירה שלי במלצ׳ט, ולהבין שהשמש בתל אביב האירה לי הרבה יותר מרצפה מכוערת ושכנראה לעולם לא אוכל שוב לחיות חיים חסרי פחד וגדושי תמימות כמו החיים שחייתי אז לאורה ולחומה.

או הטעם הזה, שאותו דווקא הצלחתי לשחזר פעם או פעמיים, של אורז אדום וגבינה בולגרית שהוא למעשה מהות המושג ״אוכל נחמה״ כי כשפלפל אדום ורסק עגבניות פוגשים אורז אצל סבתא שלי במטבח אז גם דמעות פוגשות כתף רכה ולב שבור פוגש עיניים אוהבות וידיים מחבקות עם ציפורניים מוקפדות פוגשות אותי ואוספות אותי לתוכן ואני יודעת שאהבה כזו אבסולוטית אני לא אדע בשום מקום אחר בעולם.

מאז שאביגיל נולדה לא כל כך היה לי זמן לחשוב עם כל החושים שלי ביחד. ידעתי שיגיע רגע חד מאד שהכל יתחבר בו, אבל לא ידעתי מתי.

לפני יומיים לקחתי את עידו למספרה, הושבתי אותו על ברכיי, וכמו אם השומרת על גוריה מכל סכנה, כל החושים התחדדו ופעמו יחד.

רחש המכונה,

יד עוטפת יד,

ריח של שמפו,

המבט המבולבל שלו ממוסגר בריסים ארוכים,

והטעם המלוח של הדמעות שלי, שמבינות לפני התודעה שלי שזו הפעם האחרונה של הפעם הראשונה, ושיצאתי מהבית עם תינוק, וחזרתי עם ילד.

ואני רוצה לצעוק לה ״תעצרי! הוא עדיין תינוק, אני עדיין לא מוכנה שיגדל!״ אבל היא כבר אוספת ומנקה לו את העורף, ומושיטה לי קצוות שיער בהירה למזכרת, ואני מרגישה שאת הרגע הזה אני אזכור בגוף עוד שנים ארוכות, עם כל החושים.