החסר גדול מסך חלקיו

אזכרה.

אני שונאת את זה שבגיל 31 הבנתי שגעגוע זה דבר ממשי, כואב וקורע. נכון שלא היית אמא שלי אבל הריק שהשארת בחיי הוא כל כך גדול שאני מרגישה הרבה פעמים שהתייתמתי בעצמי…

מחר בבוקר כולם יתכנסו במשכנך החדש ורק אנחנו נספור טיפות גשם על החלון בסיאטל. ואם הייתי שם, כנראה שהייתי שותקת. או בוכה בשקט. הרי אבן קטנה על שיש קר לא יכולה לדבר על מה שכואב באמת. ואולי אם הייתי שם לבד הייתי מספרת לך שאנחנו מרגישים תקועים. מחכים שמשהו טוב וגדול יקרה לנו אבל פשוט אין לנו את הכוחות לקום ולעשות אותו בשביל עצמנו. שאנחנו מבינים מהמקום הכי מדמם שהכל זמני ושואלים את עצמנו כל הזמן אם אלו באמת החיים שאנחנו רוצים לעצמנו, ומה עוד הילדים שלנו יאבדו בגלל ההחלטות שלנו. שאנחנו גם מבינים שאנחנו לא בני עשרים ושהעוד 7 קילו האלה יהפכו מהר לעוד 17, ושכאבי הגב לא יעלמו מעצמם. ושצריך לדאוג לעצמנו. ושצריך לדאוג לילדים. ושצריך לדאוג לזוגיות. וגם כשלא צריך, אנחנו פשוט דואגים. קיבינימט, אני לא זוכרת מתי לא דאגתי בשנה האחרונה. 

והייתי גם מספרת לך שאיתמר כבר נגמל מחיתולים ומוצץ, ושהוא מדבר עברית מדהימה וגם אנגלית ממש בסדר ואפילו ספרדית (ואין לנו מושג מה הוא אומר). שהוא מאד נהנה בגן ויש לו חברים ואפילו חברה :) שהוא זוכר סיפורים שלמים בעל פה ומרכיב פאזל של 100 חלקים אבל גם יודע לעמוד על שלו ורוב הזמן זה ממש קשה. ושאוריה הדאיג אותנו מאד בשנה הזו אבל בדרכו הכל כך מהפנטת הוא פשוט לימד אותנו שיש לו קצב משלו ושכל העולם יחכה לו. הוא התחיל ללכת הגמדאוס. יש לו אינטליגנציה רגשית מפותחת, אני חושבת. אני יודעת שהוא רק בן שנה וחודשיים אבל הוא רגיש לכולנו ויש לו את היכולת המדהימה לחייך בדיוק בזמן. הוא אור גדול.

ושאני כבר לא כועסת. נדמה לי שהבנתי שזה לנצח. שאת לא חוזרת. אבל אני רואה אותך לפעמים, וזה מנחם אותי. אני רואה אותך בכל פעם שאני אופה לחמניות ובכל שקיעה, כאילו את שולחת לנו צבע לחיים וגם אומרת לילה טוב לילדים. אני רואה אותך כשהוילון בחדר השינה זז גם כשהחלון סגור, ורואה אותך מעבר לכתף כשאוריה מתעקש להירדם על הידיים. אני רואה אותך כשקשה לי עם הטנטרומים של איתמר ונזכרת איך תמיד נתת לי את ההרגשה שלהישאר עם הילדים בבית זו מתנה. אני רואה אותך עכשיו יותר מתמיד כי אוריה כמעט בגיל שאיתמר היה כשבאתם לגור לידינו, וכל המשחקים ששיחקת איתו מקבלים פתאום חיים חדשים אבל עדיין אין לי אומץ. פשוט אין לי אומץ לשחק בהם.

אני רואה, ושומעת, ומרגישה אותך בהדלקת נרות ביום שישי, וזה הרגע הכי קשה לי בשבוע, וגם הכי מדהים, כי השארת לי את המתנה שלך, והמתנה שלך הוא המתנה שלי והוא העניק לי עוד שתי מתנות ענקיות. ואני תמיד רוצה רק עוד רגע עם הנרות, להודות לך על המתנה הזו, לבקש ממך סליחה, והכוונה, ושתדעי שאני לא שוכחת ולא מסוגלת אפילו, אבל איתמר כאילו מרגיש את זה ובקול הכי מתוק ורך שלו ניגש לאוריה, נותן לו חיבוק ונשיקה ואומר ″שבת שלום יושי, שבת שלום אבא, שבת שלום אמא″, ואני יודעת שזהו. שאת ″לא מתערבת″ ושאת ″לא אוהבת פרידות ארוכות″ ושעכשיו אנחנו שוב לבד, רק אני והמתנות.

9 thoughts on “החסר גדול מסך חלקיו

כתיבת תגובה