ילד שני, או: שיעור בריכוך

לפני כמה ימים חברה טובה שלי סיפרה לי שהם מתכננים עוד ילד. "מה מחכה לי?" היא שאלה. לא הספקתי לענות לה, כי הילד השני שלי בדיוק החליט שכל מה שהכנסתי למדיח ח-י-י-ב לצאת משם עכשיו, ועדיף, כמו שאבא לימד אותו על מניות- לפזר כמה שיותר. מלמלתי לה "מחכה לך שיעור בריכוך" והשתטחתי על רצפת המטבח שניה לפני שהכוס האחרונה מהסט הצטרפה אל אבותיה. לילד שלום, אגב. לכוס? פחות. בערב היא שלחה לי הודעה בלשון "וואט דה פאק שיעור בריכוך?" והבטחתי לה שאספר לה את כל מה שלא סיפרו לי.

 יש שלושה דברים לגבי הילד השני שאף אחד לא גילה לי. ביחד הם מרכיבים אמת מוחלטת שאני רוצה לחשוף כאן.

1. הדבר הכי קשה בילד השני, זה הילד הראשון.

אני בכלל לא מדברת על החזרה הביתה מבית החולים ועל הקרב על תשומת לב ההורים, אלא על העובדה הפשוטה שכשאופף אותנו הענן הורוד הזה של "בוא נעשה עוד ילד" אנחנו מחשבים את הפער בין הילדים ברגע הלידה. ובכן, את מי זה מעניין?! יופי, אז איתמר היה בן שנתיים כשאוריה נולד, ולא היה לו מושג שהדבר הזה ששוכב על השמיכה לידו מתכוון להישאר כאן לנצח. הוא קיבל אותו יפה ובעדינות. היום ההפרש ביניהם הוא עדיין שנתיים אבל איתמר כבר בן שלוש ורבע. זה גיל נהדר. הו. זה גיל פשוט פאקינג נהדר. השנתיים ביניהם ניכרות במלוא הדרן. אז מה שהכי קשה בילד השני, זו ההבנה שהילד הראשון ממשיך לגדול והוא כבר לא כזה חמוד כל הזמן. ואני ממשיכה ללמוד להיות אמא לילד בן 3, או 5, או 9. ואף פעם לא עשיתי את זה, ואף אחד לא מספר לי שזה הרבה יותר קשה מילד בן שנתיים, אדרבא עם עוד תינוק שמוציא שיניים. לוקח זמן להודות בזה, אבל היום בו את מודה שהילד הגדול שלך לא מושלם הוא יום קשה. א', כי את מרגישה אמא רעה. ב', כי את יודעת שאת צודקת. ג', כי את חושבת שאם תגידי את זה בקול רם כולם יגידו לך "אוי, איזה שטויות! הוא מלאך!" וזה לא קורה ואז סעיפים א' וב' מקבלים תוקף כפול.

2. כשאיתמר נולד הפכתי בן רגע ליצור נטול אגו (הכל יחסי, כן?). אני, הזוגיות, החיים עצמם, תפסו מרחק מהמקום הראשון. המחשבה האוטומטית שלי הייתה עליו. אוריה שינה את התמונה הזו והכריח אותי להרגיל את המוח לחשוב על מי שצריך אותי יותר באותו רגע, ולא אוטומטית על הילד הראשון. במילים אחרות, הדבר השני הכי קשה בילד השני, זה ההבנה  שה100% הענקה שלי לילד לא קיימת. אין יותר 100%, לאף אחד מהם. כי תמיד יהיו עוד דברים, וככה זה, וכנראה שזה בסדר. זו האמת הכואבת. האמת המסולפת וזו ששיננתי לעצמי בלי סוף היא: 80 זה ה100% החדש. ברגע שהבנתי שאת מה שאוריה לא יקבל ממני הוא כנראה יקבל מהאח הגדול שלו, איכשהו התנחמתי (לא כל יום מקבלים 20% הנחה על גידול ילדים!) פשוטו כמשמעו, למדתי לשחרר. הכל רך יותר, כל הדרמות הגדולות של הילד הראשון כבר היו מאחוריי (הכל יחסי, כן?!) וידעתי שיום אחד גם הוא יפול ולמרות כל המחשבות השחורות שלי הוא יקום. ידעתי שהוא יהיה בסדר למרות שאני לא שם ב100%. הייתי הרבה יותר סלחנית, ובגלל שאלף פעמים ביום אני אומרת לאיתמר "אל תבכה, תבקש עזרה" אז גם עשיתי את זה בעצמי. ביקשתי הרבה עזרה וקיבלתי אותה למרות שאני חיה הרחק ממשפחה. הרבה פעמים אני חושבת לעצמי שבעולם מושלם הורים היו מגדלים את הראשון שלהם כמו שהם מגדלים את השני.

3. הדבר השלישי הכי קשה בילד השני, זה הכביסה.

אבל היי, יש גם דברים טובים. ילדים שניים מביאים איתם את הזכות (המבעיתה!) לדאוג ולאהוב ברמות בלתי נתפסות שני אנשים קטנים. הם גם מביאים איתם מהרגע הראשון (תעיד כל מי שהופתעה לגלות כמה הלידה שלהם היתה מהירה) את מהות ההורות האמיתית: כל ילד הוא אחר,עולם ומלואו. ההשוואה בין הילדים היא בלתי נמנעת וטבעית ואני חוטאת בה, אבל יותר חשוב בעיניי מההשוואה הזו זה שנתתי לאוריה הזדמנות ללמד אותי שאני יכולה להיות גם אמא אחרת. להיות מובלת על ידי תינוק כל כך קטן זו הרגשה מפחידה בילד הראשון אבל היא מנחמת ומעצימה בילד השני. כמו כולן, גם אני חששתי מהרגע, אבל המוח מתגמש, והלב מתרחב, וכשהניחו בחיקי את אוריה הבנתי שאהבה היא באמת הדבר היחידי שמכפיל את עצמו בכל פעם שמחלקים אותו.

כל ילד הוא שונה, עולם ומלואו

3 thoughts on “ילד שני, או: שיעור בריכוך

  1. ליז says:

    פוסט מאוד מרגש, תום. אני מוצאת את עצמי חוזרת אליו לקבל כוחות ולקבל תזכורת על #2, תובנה מעולה. ההבנה הזו שאין יותר 100% לילד הראשון היא מעציבה אך בהחלט עוזרת לשחרר. תודה על השיתוף!

כתיבת תגובה