מכאן את נראית כמו ארץ נהדרת

בעוד שלושה שבועות נבוא לביקור בישראל, וזו הפעם הראשונה שלצד ההתרגשות יש גם חששות. ולא, זה לא בגלל המצב. המצב תמיד היה שם ותמיד יהיה שם, מאז שאני זוכרת את עצמי יש איזה שהוא מצב. או שזה סקאדים, או שזה קטיושות, או שזה אוטובוסים מתפוצצים, או שזה גראדים או שסתם יש בחירות.

הפעם זה בגלל שהילדים שלי כבר מספיק גדולים כדי להבין מה הם מפספסים.

ככל שהם גדלים השכבה הזו שאני רוקמת על עצמי כדי להגן עליהם בבועה הזו שאנחנו חיים בה הולכת ונפרמת. זו תופעה שאין לה הסבר, אבל שני דברים קורים לילדים קטנים שבאים לבקר בישראל: הראשון, הם מפתחים ביטחון ופורצים כל מחסום ביישנות קיים. הם מבינים בלי שנסביר להם מה זו משפחה, ומתמסרים לסבא, סבתא, דודים ובעיקר בני דודים בקלות מדהימה. בביקור האחרון שלנו בארץ היו לאיתמר את כל הנסיבות המקלות לא לזוז מאיתנו מטר. האמת היא שגם לא רצינו שיזוז מאיתנו. עם אוריה זה היה פשוט, הוא היה תינוק רך שהלך עם אמא שלו לכל מקום, ולא באמת הבין למה היא בוכה כל הזמן אבל זה לא מנע ממנו להפסיק לחייך. עם איתמר זה היה צריך להיות אחרת. הוא כבר היה גדול מספיק לשים לב שיום אחד סבתא נמצאת ויום אחד היא איננה ולא נראה אותה יותר, רק בתמונות. ופתאום בבית אחד נמצאים סבא דודי וסבתא שרונה, אבל הם לא מאותו סט, מה קורה פה? ולמה כל הזמן באים אנשים לבית ומחבקים את אבא ולמה רועי ויעלי לא הולכים לעבודה? לא ידענו להסביר כלום מזה, רק ידענו שהוא מבין הרבה יותר ממה שנדמה לנו. וידענו שילד בן שנתיים וקצת לא צריך להיות מוקף בשכול ואבל, אז סבתא שרונה סידרה תורנות בין כל החברות שלה וכל יום היא ואיתוש פגשו חברה אחרת ונסעו למקום חדש. פעם עם יעל לים, פעם עם נועה לסופר…זה הדהים אותנו. איך הוא ידע שאפשר לסמוך על האנשים האלה? הרי הוא לא מכיר אותם. הם אמנם חברים שלנו אבל הוא לא פגש אותם מעולם. ועדיין, הוא קלט מאיתנו שזה בסדר. ואז זה הכה בי, שדבר כזה יכול לקרות לנו רק בישראל, כי רק שם יש לנו מעגלים כאלה  שמקיפים אותנו ורק שם מכירים את הילדים שלנו גם בלי להכיר אותם, ואוהבים אותם רק כי הם שלנו.

הדבר השני שמאפיין ביקורים בישראל הוא קפיצה משמעותית בשפה. למרות שאנחנו מדברים רק עברית בבית ולמרות שכל החברים שלנו ישראליים, ביקור אחד בישראל הקפיץ את היכולות הוורבליות של איתמר לגבהים חדשים. לא יודעת להסביר את זה, אבל היום הילד שלי אמר לי שמשהו כואב לו בפילינגז, אז מבחינתי גם לא צריך הסבר, העיקר שהעברית תנטע שורשים איתנים.

מפחיד אותי שהם יגלו שבדצמבר יש שמש, שלירקות יש טעם, ואת המילקי. מפחיד אותי שהם יבינו שהחברים האלה הם בני הדודים שלהם, שהם חולקים איתם מורשת וגנים ושהצחוקים שהם יעשו איתם זה משהו שהם יזכרו לכל החיים. עובדה שאני זוכרת את הזמן שביליתי עם בני הדודים שלי כרגעים הכי טובים של הילדות שלי. ויותר מהכל, מפחידה אותי העובדה שבסוף הביקור נארוז מזוודות, נעלה על המטוס ושוב נהיה לבד, רק שהפעם יהיו שם גם רגשות אשמה ועיניים דומעות שישאלו למה אנחנו לא יכולים להישאר בישראל, עם כולם.

4 thoughts on “מכאן את נראית כמו ארץ נהדרת

כתיבת תגובה