בשמונה וחצי שמעתי את איתמר לוחש לאוריה ששכב לצידי בשקט: ״אמא ישנה, רוצה לבוא לשחק איתי?"

בתשע וחצי איתמר נכנס שוב לחדר והודיע שהוא ואוריה כבר החליטו שהיום הם אוכלים יוגורט עם תמר, פטל, צימוקים ובננה, אבל הוא לא מצליח לפתוח את הניילון שיש בין היוגורט והמכסה.

מצאתי במטבח את אוריה על כיסא ואת איתמר מגלען תמרים בשבילו, וידעתי שהיום הולך להיות לנו יום נהדר.

אמא, למה אין גן היום?

כי יש חג.

איזה חג?

ע״ש מרטין לות׳ר קינג ג׳וניור.

מה זה?

איש מאד חשוב שהיתה לו עבודה מאד מאד מאד חשובה.

הוא גם עבד באמזון כמו אבא?!?!

לא ממש. בגלל האיש הזה שידע מתי לדבר ומתי ללכת, עכשיו לכל הילדים באמריקה מותר ללכת לגן, ולבית ספר, וללמוד לקרוא, וללמוד לנהוג ולהגיד מה הם חושבים. פעם זה לא היה ככה בכלל. פעם היו אנשים שהיו יכולים לעשות את הדברים האלה והיו אנשים שלא הסכימו להם.

"אבל אמא, הסכימו להם לנהוג במשאית זבל או במטוס?"

איבדתי אותו. לא נורא. עדיין הולך להיות לנו יום נהדר.

מה אתם רוצים לעשות היום?

להישאר בבית!

מה פתאום! יש מזג אויר יפה, אין גשם, היום עושים כיף! היום הולכים לסיאטל סנטר

אחרי שמצאנו חניה ניגשים לשלם. רק אז אני נזכרת שהיום החניה בחינם. היום יהיה יום נהדר. היום זה מרטין לות׳ר קינג דיי.

אמא למה לא שילמת?

כי היום זה חג. בחג לא משלמים על החניה.

האיש שהסכים לכולם ללכת לגן הסכים שלא נשלם על החניה?

לא ממש. פשוט האיש הזה היה כל כך חשוב ושינה כל כך הרבה דברים באמריקה שכולם החליטו שיש יום אחד בשנה שבו חושבים עליו, ועושים דברים שמשמחים אותנו ושמזכירים לנו כמה חשוב לא לוותר כשצודקים. ובגלל שרוצים שנהנה מאד מהיום שלנו ביחד אז אנחנו לא צריכים לשלם על החניה.

"טוב אז בואי נלך למזרקה לראות את המים."

מים גדולים, שמש מסנוורת, ילדים עטופים במעיל ואמא אחת שחושבת היום יותר מתמיד על החופש הזה, שהילדים שלי נולדו לתוכו, זה שלא מאפשר להם להעלות על דעתם שיש איזה הבדל בינם לבין הילדים השחורים בגן שלהם. החופש הזה הוא המתנה האמיתית שנתן לנו ד״ר קינג ג׳וניור. בגלל החופש הזה יש לנו יום נהדר.

"אמא, בואו נלך קודם למוזיאון הילדים שגם אוריה יהנה. אחרי שהוא ירדם נלך למוזיאון של הגדולים, זה רעיון טוב?"

זה רעיון נהדר ילד. בטח נהייה שם רק עם עוד 400 ילדים. (זה לא נכון, היינו שם רק עם עוד 500).

אמא, מטוס! שמיים!

נכון אוריה! המטוס טס ועכשיו הוא נעלם מאחוריי הספייס נידל.

מפה לשם כרטיס פריים והנה אנחנו במעלית בדרך לפסגת הספייס נידל, 41 שניות ואנחנו רואים את כל העיר מתחתינו.

איתמר מבקש להבין איפה העליה הגדולה שמובילה לבית שלנו. אוריה מתלהב כשאני מראה לו את גן השעשועים שהוא הולך אליו כל יום חמישי כחלק מהטיול השבועי בגן. אחרי שלוש דקות שניהם קופאים מקור ומבקשים לחזור למטה. לי לא אכפת. יש חופש באויר גם כשהוא קר. והיום יהיה יום נהדר.

כשאנחנו מחכים למעלית שתיקח אותנו למטה איתמר שואל אותי:

אז איך קוראים לאיש החשוב?

קוראים לו ד״ר מרטין לות׳ר קינג ג׳וניור

הוא רופא כמו ד״ר הת׳אוויי! חה חה!

לא ממש. למרות שריפא הרבה נפשות חולות והרבה עיוותים מחליאים, ולמרות שניתח הרבה מצבים בעדינות שיש רק למנתחים אמיתיים, הוא היה פשוט איש חכם מאד, שמזמן מזמן, כשקיבל את פרס נובל, אמר:

Sooner or later, all the people of the world will have to discover a way to live together in peace.

בימים קשים אני הולכת לשנות את זה ל:

Sooner or later, all the toddlers of the world will have to discover a way to live together in peace. 

אבל היום זה לא יום כזה. היום יהיה יום נהדר.

בחזרה ברחבה שמתחת לספייס נידל אנחנו מוצאים את העגלה שלנו ושני נגני רחוב שעושים לילדים שלי לרקוד. ושוב תחושת החופש הזו ושוב ההבנה שהחיים היו כל כך קשים פעם והיום הם רק מורכבים, וזה הבדל עצום. אוריה לא עוזב אותם דקות ארוכות, הם מסתכלים עליו בחיוך והוא מחזיר להם כפיים ואני חושבת לעצמי כמה פשטות וכמה צדק ד״ר קינג כשאמר שהשאלה הבוערת התמידית בחיים היא מה אתה עושה בשביל אחרים.אנחנו מסיימים את הביקור בגן השעשועים הענק החדש שבמתחם וחוזרים לשכונה שלנו לאכול גלידה, ושם, בחנות הקטנה הפינתית, בזמן שאני משלמת אני שומעת בום קטן על הרצפה והאישה שלידי, המוכרת בחנות היצירה מעבר לכביש שמכירה אותנו היטב אומרת ״הו לא!״ אמריקאי מלוטש, ואני מסתובבת בחשש לראות קיר זכוכית מנופץ אבל רואה קופסת גירים שנשפכה על הרצפה ושומעת את איתמר אומר ״לא קרה כלום יושי, בוא נאסוף ונחזיר למקום, הכל בסדר״ והם כפופים ועובדים יחד להחזיר את הגירים למקומם, מתיישבים וממשיכים לצייר, ואני גאה בהם על התגובה הקטנה והעניינית ועל התמיכה ועל האחריות ועל הביטחון וחושבת לעצמי אם להזמין למוכרת מחנות היצירה איזה כובע ענק שיהיה לה מה לאכול עם האספרסו המדוייק שלה, ואז אני נזכרת בציטוט שאני הכי אוהבת של הדוקטור:

I have decided to stick with love. Hate is too great a burden to bear.

אני מחייכת אליה חיוך ענק ומובך ומשאירה טיפ של 20% בפאקינג גלידריה וחוזרת לאוריה ואיתמר. וליום שלנו, הנהדר.

בדרך הביתה איתמר שואל אותי:

איפה האיש הזה, של החג?

הוא…הוא…כל זה קרה כל כך מזמן…הוא כבר היה מאד זקן ומת

לא ממש. הוא היה רק בן 38 ובמותו ציווה לנו חופש, שיוויון זכויות, לחצות גשרים ולחלום חלומות.

כמצופה מילד שני נכנסת לחיינו בסערה. נולדת בלידה מהירה וכבר בשעה השלישית לחייך נאלצנו להתמודד עם המציאות של הורים לשניים כשאבא נשק לך ונפרד מאיתנו וחזר הביתה לשמור על איתמר. נשארנו אתה ואני בבית החולים ואני הרגשתי מינימום סופראמא. יש לי שני בנים.

מה ידעתי אז כשהיית עטוף בזרועותיי? אודה שבעיקר לא האמנתי שהצלחת להיוולד עם כל כך הרבה שיער על הראש, כשחשבתי שאיתמר היה השיא. ליטל דיד איי קנו. ידעתי גם שהדרך תהיה ארוכה אבל היי, בקטנה, הרי עשיתי את זה כבר לפני שנתיים…כמה קשה זה כבר יכול להיות?

 

ואז החיים קרו. ואז המוות. תחילת חייך נשזרה בסוף חייה של סבתא אורנה, אישה שאתה מכיר רק מסיפורים ותמונות, שלעולם לא יספיקו. וכאורה המסנוור, פי כמה העלטה עם לכתה מאיתנו. ימים טרופים, לילות ללא סוף, אמא שלך הלכה ונמוגה אל תוך מעגל קטן מאד של לחיות כדי לתפקד. הייתי על אוטומט, עטפתי אותך בשמיכות וחיבוקים אך את שאר העולם השלכתי. איך אפשר בכלל להכיל חוסר צדק כזה…ריחמתי על אבא, ריחמתי על עצמי, ריחמתי עליכם שדמות כל כך משמעותית כבר לא תהיה בחייכם יותר. בשבעה שלה עוד שכבת בעגלה, שקט ונוח, חייכת לכל מי שבא להציץ עליך. אנשים ניגשו אלי לפני שיצאו מהדלת, ״הילד הזה…יש בו משהו…הוא נותן לי כוח״.

 

היום אני יודעת שהקשר שלנו היה אז הפוך. אתה גידלת אותי.

מיום ליום, מחיוך לחיוך, הצלחת למשוך אותי למעלה. השגרה האוטומטית התרככה, הפינות התעגלו, הייתי מביטה בך ובוכה גם דמעות של הכרת תודה. היית מביט בי ומחייך, ואני האמנתי. האמנתי בכוונה שלך, נאחזתי באור שלך ונשמתי אותך עד שעליתי לפני המים.

 

וגם אז, לא עזבת אותי. המשכת להעניק לי נקודות אור זוהרות עד שלמדתי לשחות שוב במים הסוערים של החיים, עוד ועוד עד שהגעתי לחוף מבטחים, עד שחזרתי הביתה.

 

להיות אמא שלך זו המתנה הכי גדולה שקיבלתי בחיים, אין מישהו בעולם שמסב לי אושר גדול יותר ממך. אתה מצליח לחדור לנשמתי פעם אחר פעם ולרכך כל קושי בחיוך כובש. לימדת אותי שאתה אחר מכל מה שהכרתי, ושאני אמא אחרת מכל מה שדמיינתי. הובלת אותי בלי פחד ואני סמכתי עליך, כמו ידעתי שאתה הדרך.

 

לימדת אותי לבקש עזרה, לימדת אותי שלכל ילד קצב משלו, דרך משלו, חדר משלו בלב של אמא.

יום הולדת שמח תלתלים רכים שלי, אוריה. ילד לב הזהב, אמא כל כך אוהבת אותך.

אם הייתי צריכה לנחש מה הדבר הכי חזק שתביא לחיי, כנראה שלא הייתי חושבת על עצמי. במיוחד בגלל שאתה דומה לי כל כך מכל כיוון, להיות אמא שלך זה לקבל הצצה די מטורפת אל החיים שלי.

גם אני בתור ילדה תמיד חשבתי בצמדים. א-סימטריה היתה מוציאה אותי מדעתי, והיה לי בראש סדר מיוחד לדברים. אתה, לפני גיל שנה, היית מסדר את הספרים על המדף כך שהכריכה תפנה החוצה, ועוד לפני שלמדת ממש לדבר היית קורא למטאטא ומגב ״טי״, ו״טה״, כאילו ידעת שהם זוג.  

בגן הייתי האחרונה תמיד לצאת לשחק בחול, וזה לא בגלל ששנאתי להיות בחוץ אלא בגלל שאהבתי להקשיב לריכולים של הגננות. עד היום אני לא חזקה במתמטיקה (אמן קח את היכולות האלה מאבא!!) אבל אני די בטוחה שהיכולת שלי לעשות 1+1 התבססה בארוחות הבוקר הארוכות שהייתי עושה לעצמי בגן אלון, שומעת איך ניצה ושושי מנהלות את העולם. אתה, בגיל שנה וחצי החלטת לקרוא לבובת הכלבה שאתה ישן איתה ליזי, על שם הכלבה של ג׳יימי וחגי שהיתה הכלבה היחידה בחבורה שלנו. לפני מספר שבועות כשסיפרנו לך שליזי כבר היתה זקנה מאד מאד מאד ומתה, חשבת קצת ואז אמרת: ״אבל אולי אני אתן לג׳יימי את ליזי שלי?״

כשהייתי בת שנה ועשרה חודשים סבא וסבתא הביאו לי מבית החולים אח קטן שאהבתי ממבט ראשון. עד גיל מאוחר חלקנו חדר מרצון, ואחר כך גם חברים, סודות ודירות. לפעמים אנחנו לא מדברים שבועות אבל יש בינינו מילים גם ככה. בגיל שנתיים ושמונה ימים אמא ואבא הביאו לך מבית החולים אח קטן שאהבת ממבט ראשון. עד גיל מאוחר תחלקו חדר (עד כאן אני יודעת), ואחר כך גם חברים, סודות ודירות (עד כאן אני מקווה). אני רואה איך השפה שלך ושל אוריה נבנית מיום ליום, איך הוא מעריץ אותך ואיך אתה שהוא אח שלך ויש בזה אחריות גדולה וכבוד והרבה מאד אהבה.  

ובין קווי הדימיון הרבים יש גם שוני בינינו. (מי יודע, אולי בכל זאת אבא הצליח להשחיל כמה מולקולות של DNA). עד גיל מאד מאוחר לא חשבתי שאני טובה בשום דבר באופן מיוחד. אתה כן. אתה טוב בכל דבר שאתה עושה, כי אתה באמת מנסה להשתפר כל הזמן. אנחנו רואים את זה, אנחנו מרגישים את המאמץ שלך ושומעים את ה״עוד פעם!״. זה כל מה שצריך כדי להיות באמת טוב במשהו- לנסות. לנסות עוד פעם. לא לוותר. לא להפסיק לרצות להשתפר.

אתה הרבה יותר סקרן ממני ואני חוששת שבקרוב אצטרך להפנות אותך לוויקיפדיה יותר מפעם ביום. באמת איתוש, אני לא יודעת בשלוף איך מטוסים לא נופלים מהאוויר…ובטח לא יודעת להמציא הסבר שיניח את דעתך ולא יגרור עוד שאלות לשאלה כמו ״למה כשעולים בעליה האוטו עושה שני רעשים שונים, אחד וון וון ואחד וווווווון?״ אל תשכח בבקשה שלאמא יש רישיון רק על רכב אוטומטי!

אני לא זוכרת כלום מגיל ארבע, אבל גם הזיכרון שלך הרבה יותר מפותח משלי. אני מקווה שביום שתהיה גדול מספיק לקרוא את זה תזכור שהיית ילד בן 4 מופלא עם מבט חכם ולב שמח, שהתרגשת מהעולם וריגשת אותנו בכל יום. תזכור שהתפקיד שהענקת לנו בנר שלישי של חנוכה, היום בו ״על הניסים ועל הנפלאות״ קיבל אצלנו פרשנות מציאותית, הוא תפקיד חיינו ואנחנו לעולם לא נפסיק להשתפר בו, למענך. ותזכור גם שעל אף הדמיון בינינו, ולמרות שאתה  אנחנו, אתה – אתה.

בעוד שלושה שבועות נבוא לביקור בישראל, וזו הפעם הראשונה שלצד ההתרגשות יש גם חששות. ולא, זה לא בגלל המצב. המצב תמיד היה שם ותמיד יהיה שם, מאז שאני זוכרת את עצמי יש איזה שהוא מצב. או שזה סקאדים, או שזה קטיושות, או שזה אוטובוסים מתפוצצים, או שזה גראדים או שסתם יש בחירות.

הפעם זה בגלל שהילדים שלי כבר מספיק גדולים כדי להבין מה הם מפספסים.

ככל שהם גדלים השכבה הזו שאני רוקמת על עצמי כדי להגן עליהם בבועה הזו שאנחנו חיים בה הולכת ונפרמת. זו תופעה שאין לה הסבר, אבל שני דברים קורים לילדים קטנים שבאים לבקר בישראל: הראשון, הם מפתחים ביטחון ופורצים כל מחסום ביישנות קיים. הם מבינים בלי שנסביר להם מה זו משפחה, ומתמסרים לסבא, סבתא, דודים ובעיקר בני דודים בקלות מדהימה. בביקור האחרון שלנו בארץ היו לאיתמר את כל הנסיבות המקלות לא לזוז מאיתנו מטר. האמת היא שגם לא רצינו שיזוז מאיתנו. עם אוריה זה היה פשוט, הוא היה תינוק רך שהלך עם אמא שלו לכל מקום, ולא באמת הבין למה היא בוכה כל הזמן אבל זה לא מנע ממנו להפסיק לחייך. עם איתמר זה היה צריך להיות אחרת. הוא כבר היה גדול מספיק לשים לב שיום אחד סבתא נמצאת ויום אחד היא איננה ולא נראה אותה יותר, רק בתמונות. ופתאום בבית אחד נמצאים סבא דודי וסבתא שרונה, אבל הם לא מאותו סט, מה קורה פה? ולמה כל הזמן באים אנשים לבית ומחבקים את אבא ולמה רועי ויעלי לא הולכים לעבודה? לא ידענו להסביר כלום מזה, רק ידענו שהוא מבין הרבה יותר ממה שנדמה לנו. וידענו שילד בן שנתיים וקצת לא צריך להיות מוקף בשכול ואבל, אז סבתא שרונה סידרה תורנות בין כל החברות שלה וכל יום היא ואיתוש פגשו חברה אחרת ונסעו למקום חדש. פעם עם יעל לים, פעם עם נועה לסופר…זה הדהים אותנו. איך הוא ידע שאפשר לסמוך על האנשים האלה? הרי הוא לא מכיר אותם. הם אמנם חברים שלנו אבל הוא לא פגש אותם מעולם. ועדיין, הוא קלט מאיתנו שזה בסדר. ואז זה הכה בי, שדבר כזה יכול לקרות לנו רק בישראל, כי רק שם יש לנו מעגלים כאלה  שמקיפים אותנו ורק שם מכירים את הילדים שלנו גם בלי להכיר אותם, ואוהבים אותם רק כי הם שלנו.

הדבר השני שמאפיין ביקורים בישראל הוא קפיצה משמעותית בשפה. למרות שאנחנו מדברים רק עברית בבית ולמרות שכל החברים שלנו ישראליים, ביקור אחד בישראל הקפיץ את היכולות הוורבליות של איתמר לגבהים חדשים. לא יודעת להסביר את זה, אבל היום הילד שלי אמר לי שמשהו כואב לו בפילינגז, אז מבחינתי גם לא צריך הסבר, העיקר שהעברית תנטע שורשים איתנים.

מפחיד אותי שהם יגלו שבדצמבר יש שמש, שלירקות יש טעם, ואת המילקי. מפחיד אותי שהם יבינו שהחברים האלה הם בני הדודים שלהם, שהם חולקים איתם מורשת וגנים ושהצחוקים שהם יעשו איתם זה משהו שהם יזכרו לכל החיים. עובדה שאני זוכרת את הזמן שביליתי עם בני הדודים שלי כרגעים הכי טובים של הילדות שלי. ויותר מהכל, מפחידה אותי העובדה שבסוף הביקור נארוז מזוודות, נעלה על המטוס ושוב נהיה לבד, רק שהפעם יהיו שם גם רגשות אשמה ועיניים דומעות שישאלו למה אנחנו לא יכולים להישאר בישראל, עם כולם.

כולם באים אליך בדרישות שתהיי טובה, מתוקה, קלה, של שלום, של בשורות טובות ושל בריאות. אני כאן כדי להגיד לך- שנה, אני אהיה טובה אליך. כי כשאת תגזרי את החוגר בעוד שנה, אני רוצה שתזכרי שאני לא ביקשתי ממך כלום, רק תשאירי לי את היקרים לי ותני לי להיות.

שנה, אני מפסיקה להתלונן בפנייך על מה שאין לי ומזכירה לעצמי שמה שיש לי זה הרבה יותר ממה שחלמתי שאי פעם יהיה לי. שנכון שהוא לא אומר ״אני אוהב אותך״ אבל אני רואה לו בעיניים.

שנה, אני עושה בשביל עצמי לפחות משהו אחד יצירתי בשבוע. ומחליטה שגם הגיע הזמן לעשות בשביל אחרים. כי אני יכולה, בלב שלם מאד. ולא רק בחומר, בעיקר ברוח.

שנה, החלטתי שאני מקנאה פחות, מבינה יותר שאנשים הם אחרים ממני ולא תמיד מעניין אותם לעשות את הדברים כדי שיתאימו לציפיות שלי.

שנה, אני לא אחייה אותך דרך אפליקציות. בינינו, אני צריכה רק שני לייקים בחיים, והם קוראים לי אמא. הם הכי שלי ואני הכי שלהם, בכל פעימות הלב וגם בשקט ביניהן. אני גם הולכת להיות הרבה יותר שם בשבילם. אני רוצה להפסיק להגיד כל כך הרבה ״רק שניה…אני רק מסיימת את זה ובאה…״ כי הם כבר תיכף מסיימים את זה והולכים לישון אצל החברה שלהם ותיכף חתונה ותיכף אני סבתא.

שנה, אני אתייחס לגוף שלי כאילו הוא שייך למישהי שאני מאד אוהבת. בכל זאת, גם בלי תואר בהנדסה אני מבינה שהוא החומרה והתוכנה הכי משוכללת שיש לי.

שנה, אני אהיה טובה אליך. עוד תראי. את תהיי ה-שנה.

 

 

הגעתי אליך בגיל 17 אחרי 14 שנים בקיבוץ ו3 שנים באמריקה. נתת לי דירת שלושה חדרים ברחוב מלצ'ט שעלתה אז קצת פחות מ800 דולר. בפעם הראשונה בחיים הייתי לבד אבל לעולם לא נתת לי להרגיש בודדה. בקומת המרתף של תיכון אנקורי ברחוב טרומפלדור הושבת אותי בכיתה הכי הטרוגנית שאפשר לדמיין: יהודים, ערבים, הומואים, לסביות, דתיים, חילוניים, מחפשי תשובה, חוזרים בשאלה, קיבוצניקים, בני עשירים, בני פחות עשירים, רוסים, ואני. והסתדרנו, והיו צחוקים, וגדלנו להיות אנשים ונשבר לנו הלב והתרגשנו עם לידת הילדים ובכינו כשהבריאות הכשילה אחת משלנו.
העברת אותי חמש דירות קבע ועוד שתיים זמניות, לימדת אותי להכיר אותך ברגליים כי כל תל-אביבי יודע שחניה זה מותרות. ידעתי בדיוק איזה אוטובוס מגיע לאן ואיפה אפשר למצוא את הפרישייק הכי שווה בעיר ושהבורקס בקצה השוק הוא טעימה קטנה מגן עדן.
מימנת לי שכר דירה של שנים ובתמורה ביקשת שאלבש סינר ואאחוז מגש ואשרת אלפי אנשים במשמרות של שישי ערב שבת בוקר, ובעצם מה שבאת ללמד אותי הוא את סוד המלצרות הכמוס שרק מלצרים מכירים- מלצרים בתל אביב מרוויחים טיפים שאותם הם מוציאים במסעדות אחרות אחרי המשמרת. במילים אחרות, כל תל-אביב מלצרים זה לזה.
יש לך ריח של חופש ומדרכות מטונפות, יש בך את כל השעות של היום, וגשם וחום. ברחובות שלך הלכתי עם ילקוט וקלמר לבחינת בגרות, עם מדים ונשק, עם שמלת כלה ואז עם עגלה. בדירות שלך הרגתי ג׳וקים אימתניים, למדתי מה זה סטוץ, למדתי לשתות ולמדתי להרכיב ארון בעשר דקות. בים שלך הזלתי דמעות געגועים והשארתי את הלב שלי מפורק לרסיסים.
מול החדשות שלא מפסיקות לזרום מאז אתמול אני חושבת עליך ועל כל מי שאיבד בך ומצא אותך.
תנשמי תל אביב.
תנשמי.

"לא נרדמת תל אביב, נלחמת תל אביב
שוב באותו נתיב, ואין מי שיקשיב
והאורות סביב עוטפים את תל אביב, שוטפים את תל אביב
הולך בחשיכה, ואין לי מנוחה
ועל המדרכה את צעדי מרחיב
שואלת תל אביב, נושמת תל אביב, לא נרדמת תל אביב "