קציצות בקר עם דלורית, שזיפים וג'ינג'ר

כשהחלטתי לעזוב את העבודה ולהפוך לאמא במשרה של 120% לא שיערתי כמה אוכל אצטרך להכין כל שבוע. ובטח לא העלתי על דעתי שמתישהו לכולנו ימאס מקציצות ברוטב עגבניות. ביום ראשון בערב קלטתי שאין לי שום דבר לשלוח עם איתמר לגן, ואחרי שהילדים נרדמו הייתי צריכה לאלתר ארוחה בעשר בלילה כשהסופר סגור.
**אזהרה, חשה בלבוסטה ועומדת להשתמש בביטוי השמור רק לבנות +50**
זרקתי למחבת כל מה שהיה לי בבית, התפללתי לחסד, ובליבי אמרתי ״לא נורא, בטוח שבאיטליה אמהות שולחות את הילדים עם קרקרים וגבינה לגן".

אממממה? הפתעה! מסתבר שדלורית זה דבר נפלא עם נחישות של פוליטקאי. היא תעשה הכל כדי למצוא חן. אם היא רק היתה מתקלפת יותר בנונשלנטיות כנראה שהייתי מכריזה עליה כירק מנצח. יחד עם שזיפים מיובשים, ג׳ינג׳ר ורכז רימונים (במקום לצחוק עלי שיש לי רכז רימונים בבית, לכו לקנות לכם אחד ותודו לי אחר כך) הם הרכיבו רוטב מתקתק בצבע משגע שעשה רק טוב לקציצות הבקר המאצ׳ואיסטיות שלי.

תערובת הקציצות:
1/2 קילו בשר בקר טחון
צרור כוסברה קצוצה
1 תפוח אדמה בינוני מגורר
1 גזר מגורר
1/2 בצל קצוץ
1/2 כוס פירורי לחם/פנקו
1 ביצה
מלח ופלפל

מערבבים את כל הרכיבים בקערה ומעבירים למקרר לחצי שעה.

לרוטב:
1/2 בצל חתוך לקוביות
1 דלורית חתוכה לקוביות
1 כף ג'ינג'ר טרי, פרוס לפרוסות בעובי בינוני
2 כפות רכז רימונים
10 שזיפים מיובשים
2 כוסות מים
מלח

אחרי שתערובת הקציצות עשתה שנ"צ במקרר, יוצרים קציצות ו"סוגרים" אותן במחבת רחבה ועמוקה עם מעט שמן חם. זה בסדר אם הן לא עשויות מבפנים, זה רק כדי שהן לא יתפרקו בתוך הרוטב וישמרו על צורה פחות או יותר מכובדת. מוציאים ומניחים על מגבת נייר לספיגת עודפי השמן.
מוסיפים עוד כף שמן למחבת ומטגנים קלות את הבצל. כדי לא להשתעמם אתם יכולים לגרד עם כף עץ את שאריות הקציצות מתחתית המחבת ולראות איך הן מלכלכות את הבצל, סוג של נקמה מתוקה על שנים של סבל שהוא גורם לנו. כשהבצל הופך לשקוף/מלוכלך אפשר להוסיף את הדלורית והג'ינג'ר, לערבב ולכסות את המחבת. אחרי שתי דקות מוסיפים שתי כפות של רכז רימונים (זה מאד סמיך) ומתלהבים מהריח! מוסיפים לדלורית המתקרמלת שתי כוסות מים, מכסים ומביאים לרתיחה על אש בינונית. אחרי עשר דקות בערך מוסיפים את הקציצות ומפזרים את השזיפים, מנמיכים את האש, מכסים ומחכים שעה עד שמוכן. אם אתם אוהבים רוטב סמיך במיוחד, השאירו עוד עשר דקות לא מכוסה.

אהבה, אמונה, ורקיע כותנה

"אני חושב שאנחנו צריכים להתחתן".

זו היתה החלטת הנישואים שקיבלתי, ומכונת הקיטש שמשלמת לי שכירות על חצי לב צעקה בתוכי: "איפה השקיעה?! איפה הטבעת?! למה אין פה מישהו שמצלם???". המזל שלי הוא שבאותו יום פירגנתי לעצמי באופי של אחת שלא עושה עניין מרומנטיקה, ועניתי בחיוב. לא ידעתי אז באמת כמה ההחלטה הזו (לזרום עם הכשלים הרומנטיים של שי) תוכיח את עצמה ובטח לא תיארתי לי שבערב יום הנישואים החמישי שלנו הבית יהיה עמוס כביסה, הכלים יחכו בכיור וכל אחד מאיתנו ישב מול מסך אחר.
אז, לפני עידן ועידנים כשבראשית רשימת החלומות שלי כיכבה השורה: "להתחתן!" ובסוגריים "(עם שי)" דמיינתי את עצמי בשמלה לבנה ותסרוקת מוקפדת, בגן אירועים ומסיבת ריקודים עד הבוקר, כזו שכל החברים מסמסים בסופה "חתונת השננננננההההה יו היית כזאת מהממממממת!". שנתיים של אירוסים, מעבר ליבשת זרה ובכלל להפסיק להיות בת 25 שינו אצלי את התפיסה שחתונה זו מטרה, וחידדו את ההבנה שלקשור את עצמי בטבעת זהב למישהו זה אומר הרבה יותר מגן אירועים ב20 אלף שקל.
זה אומר להקשיב באמת, מסוג ההקשבה שהדברים ששמעתי הולכים איתי לישון וקמים איתי בבוקר. ולהביע דעה, מהסוג שעם אנשים אחרים הייתי מנסחת בזהירות אבל איתו אפשר גם בלי. זה אומר לכאוב את הכאב המשתק של פתיחה 10 ולמצוא תקווה בעיניים שלו שמבטיחות שתיכף האפידורל בפנים, ולא לכעוס כשהמתלמד (!!!) יוצא מהחדר רק אחרי עשרים וחמש דקות ומאתיים ניסיונות…זה אומר לכאוב את הכאב המשתק שלו כשהוא קורא קדיש.
זה אומר להתעצבן עליו ברצינות כשהוא מכניס את הפלסטיקים לקומה התחתונה של המדיח, ובלב להתפקע מצחוק ולהעמיד את עצמי למועמדות לאוסקר. זה להבין ש"את מצחיקה אותי" יקח אותנו הרבה יותר רחוק מ"את מושלמת" וש"את כל שנה נהיית יפה יותר" שווה הרבה יותר מ"את הכי יפה בעולם". מה שיפה בנישואים זה שזה מביא ריאליות לחיים, וקוטף לך את הפירות הכי בשלים ולאו דווקא את אלו שמצטלמים הכי טוב.
זה גם אומר מערכת יחסים ייחודית בה משתנים בלי לשנות. למדתי שגם חביתה על פרוסת לחם עם מיונז היא ארוחת שף אם השף שהכין אותה הוא שף של מתכון אחד. בחיים לא חשבתי שאפשר לשים כל כך הרבה תשומת לב בחביתה, אבל כן, אוכל ששמים בו לב הוא טעים יותר והוא נכנס ללב. למדתי גם להפסיק להתפנקס. מי עושה יותר ולמי יותר מגיע כבר לא רלוונטי בסוף היום כששנינו עייפים. ברגעים האלה ״עזבי, אני אעשה כלים״ נשמע לי כמו ״קחי לך סופשבוע עם חברות בפריז״, ולמרות שאני יודעת שהוא מסוגל, מעשית ומחשבתית, להחליף חיתול בעמידה, אני עדיין נהנית לראות את ההקלה שהוא חש כשאני אומרת ״תביא, אני אחליף לו״.

לא קיבלתי הצעת נישואים אבל היא עדיין היתה חלומית, לא התחתנתי בחתונה מטורפת אבל הייתי מוקפת באנשים אוהבים שחיכו לרגע הזה כמוני. לא קיבלתי סמסים מחברים שיכורים אבל חבר אחד כתב לשי על המעטפה של הצ׳ק ״כשאני חושב על עצמי אני חושב עליך ועל תום כי אתה חלק ממני״ ואת זה שום מכשיר לא ימחוק מהזיכרון שלי מפאת חוסר מקום. לא עבדנו על ריקוד מיוחד אבל כמעט ואין שיר שיצא אחרי 1998 שלא מזכיר לנו משהו בחיים שלנו ביחד. השמלה שלי מאופסנת בארון בבית שבו התחתנו, בו התרגשנו עד כלות ובו בכינו עד אובדן כל החושים ארבע שנים אחר כך. התסרוקת שלי התפרקה אחרי שלוש שעות, את הנעליים איבדתי אחרי החופה, ואת הכתובה עד היום אנחנו לא מוצאים. בכיור שלי יש עכשיו כלים מלוכלכים, ועל הספה יש ערימות של כביסה, אבל בעולם הזה יש איש אחד שויתר בשבילי על הכהונה, לימד אותי הכל על אהבה ואמונה, ונתן לי חיים על רקיע כותנה.

תמונה

אוכל שלוקחים לדרך

ממוריאל דיי נחגג השנה בסופ"ש שאחרי שבועות. לקח לי זמן להתרגל לקרוא ליום הזיכרון כאן חג. בשנה הראשונה זה נשמע לי מתריס. בשנה השניה – הזוי. בשנה השלישית כבר קניתי בסיילים הכי שווים שיש. סבתא של שי (רק בריאות לשולה!) נוהגת לומר "לטוב מתרגלים מהר" ואכן החגים באמריקה נחגגים בכל טוב: חופש ביום שני (סופ"ש ארוך), סיילים בחנויות, הייתי ממשיכה אבל זה באמת השיא.
בזמן שבישראל כל הצמחונים נגעו בשמיים, הפשטידודות עמלו במטבח והמלבי שטף את הרחובות (מנוולים!), אנחנו חברנו למשפחה הכי זורמת על הפלנטה ושמנו פעמינו אל עבר הפארק הלאומי "אולימפיק". חלוקת התפקידים בחבורה היא כדלהלן:
שי ונועה – הוגים, מפיקים, מפיקים בפועל. תחומי אחריות: מנהלי אטרקציות, משא ומתן עם מקומות לינה, תפעול לוגיסטי.
דני – "זוקו אירועים, מצלמים ונהנים" תחומי אחריות: צילום, עריכה, הפצה, פירסום ויח"צ.
תום – מדי פעם עונה ב"כן/סבבה/חחחח" בווטסאפ, תחומי אחריות: להגיע לטיול ולקטר כמה שפחות.
הפעם מש"קית החוי"ה שלנו קבעה: מביאים את כל האוכל מהבית. (זאת לאחר שהתברר שנישן בעיירה שאין בה כלום). אני האחרונה להתווכח עם אישה אחרי לידה, אוכל מהבית איט איז!
אז מה לוקחים כדי להאכיל 4 מבוגרים ו3 ילדים, שלא דורש קירור מתמיד ושיחסית נוח לאכול, ואם אפשר שגם יהיה בריא? רעיונות כאן:

מאפינס בננה-טחינה: בריאות בגביע נייר


את המתכון הזה המצאתי כדי לגוון לאיתמר את ארוחות הבוקר. יום אחד לקראת סוף ההריון עם אוריה הכנתי אותן, הן יצאו נמוכות מתמיד אבל איתמר עדיין אכל אותן, ואכל, ואכל, וביקש עוד, ועוד, וכל כך הייתי מבסוטה מעצמי שרק אחרי שהורדתי אותו בגן הבנתי ששכחתי לשים טחינה ושהוא ביקש עוד כי הוא היה רעב ולא בגלל שאני אופה מחוננת. (כן, למעשה אפיתי רסק תפוחים עם בננה וקוקוס) מאז שכללתי אותן ואני מקפידה לשים טחינה, ובכלל לשים לב לכל מיני דברים (ילדים רעבים וכו').

מאפינס בננה-טחינה (5 יחידות)
1 בננה בשלה, מעוכה
1/2 כוס רסק תפוחים
1/2 כוס טחינה גולמית
1/4 כוס קוקוס טחון
1/4 כוס קמח שקדים

מי שאלרגי לאגוזים וחבריהם, אפשר לוותר על קמח השקדים, רק קחו בחשבון שהמאפינס יצאו קצת פחות שאפות (מבחוץ) וקצת יותר לחות (מבפנים).
מערבבים את כל הרכיבים, מעבירים לתבנית מאפינס ואופים כ35 דקות בחום בינוני. אפשר להוסיף כל העולה על רוחכם: חמאת שקדים, אוכמניות, תותים, תמרים, אגוזים, תפוחים…כדאי לשמור בקופסה אטומה לא יותר מיומיים (אצלנו הן נגמרות הרבה קודם).

פסטו-פיסטוק
לטוב מתרגלים מהר, ובמיוחד אם יש בזה פיסטוקים. אין דבר שיכיל פיסטוק ולא יהיה טעים. פשוט אין.

100 גר' עלי בזיליקום שטופים, מיובשים, ירוקים, חתיכים, לבושים יפה!
1/3 כוס פיסטוקים קלויים (אם מומלחים אפשר לוותר על המלח במתכון)
1/3 כוס צנוברים
3 שיני שום
1/2 כוס שמן זית
1/2 כפית מלח

את כל הוונדרפול הזה מכניסים למעבד מזון, וזהו. אני אוהבת להוסיף את השמן רק אחרי כמה סיבובים, אבל זה רק בגלל שיש לי יד קלה על בקבוק השמן וזה מאפשר לי לשלוט בכמויות.

טעים עם פסטה, טעים עם רביולי תרד, טעים על קרקר עם גאודה עיזים, אבל הכי טעים בכפית.

לביבות קישואים ונענע
יש שני דברים שקשה לי בלעדיהם מאד באמריקה: פרוזן יוגורט במחיר מופקע, ונענע. על הפרוזן יוגורט עוד נדבר, אבל הנענע- מה קשה בלמכור בסופר נענע בריח של נענע?! עדיין לא מצאתי את האחת, אבל בינתיים אני מסתפקת בעציץ הנענע שלי שלמרבה ההפתעה ממשיך להצמיח עוד ועוד עלים. אז אני מכינה עוד ועוד לביבות לאוריה, שלא כל כך אוהב ירקות חיים, אבל חוגג על לביבות כאילו חנוכה זה כל השנה.

2 קישואים מגוררים (עם הקליפה)
1 תפוח אדמה בינוני מגורר (בלי הקליפה)
1/2 בצל קצוץ דק
1 ביצה
1-2 כפות שמן קנולה
3 כפות קמח מלא
2 כפות עלי נענע קצוצים (או עוד אם אתם לא מתקמצנים על הנענע שלכם)

מערבבים את הכל ומסדרים בתלוליות על תבנית מרופדת בנייר אפייה. מכיוון שיש שמן בלביבות, אין צורך לשמן את נייר האפייה, אבל אם אתם בקטע של להרגיש שאתם אוכלים בריא בזמן שבעצם זה לא ממש ככה- שמנו away. אופים בחום בינוני-גבוה בערך 20 דקות מכל צד או עד שהלביבות מזהיבות ולוחשות לכם "תוציאו אותנו".

 

עכשיו תהיו חברים ואל תספרו לי מה אכלתם בארוחת שבועות.